רגע לפני שנשרף; זו הסיבה לבכיו של התנא

הגמרא בנזיר אומרת: "אישה הפרם וה' יסלח לה" באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר שהיא צריכה כפרה וסליחה וכשהיה מגיע ר"ע אצל פסוק זה היה בוכה ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה.

משחר הנערות ואולי האנושות נשאלת שאלת הידיעה והבחירה והסתירה ביניהם, ואף פושטת ולובשת צורה בשאלת השתדלות והאמונה, הפרנסה והבטחון.

פילוסופים דנו וחקרו בשאלה שהיוותה תירוץ טוב לבעלי תאווה ושוללי הבחירה מאדם, וקולמוסים רבים נשתברו במציאת תשובה על האמונה התמימה והטהורה של היהודי הפשוט.

בתורת הקבלה והחסידות עצם ההתחמקות מהשאלה והבחירה להאמין בבחירה למרות היותנו לא מבינים את משמעות הבחירה כאשר יש את ידיעת האל, היא היא בעצמה עצם הבחירה והאמונה.

האמונה היא למעלה מהשכל, בשכל אנחנו לא מבינים כיצד הבחירה והידיעה מסתדרים, אבל אנחנו מאמינים כי כך עלינו לחיות, כאילו אנחנו מבינים ואנחנו 'בוחרים' להאמין.

זהו גם ההסבר בדברי הגמרא: רבי עקיבא בכה בגלל ההוכחה כי עצם הכוונה היא היא הקובעת וכי האחריות שיש במכירת יוסף והכוונה והמחשבה שהיה בה, כי עם המעשה אכן היה נעשה בדרכים שונות דרך שמים, אלא שהבחירה היא המחשבה והרצון שלנו כבני אדם.

על פי תורת החסידות (רבי צדוק הכהן מלובלין) זהו גם עומק סוד אור הגנוז המאיר באור החנוכה ומנורת בית המקדש: אור שמוכיח בעצם היותו אור פנימי עמוק היכן נמצא החלק הרוחני והשגחת ה' בכל בחירה של אדם גם בבחירה של חטא.

כלומר לעתיד לבוא התגלה שגם החטא עצמו היה רצון ה' ונקודת הבחירה של האדם היא מזערית. אבל אנחנו כבני אדם לא 'מאשימים' את הקדוש ברוך הוא בנוכחות החטא אלא לוקחים אחריות על כל חטא ועוון באמירת הווידוי כפי רצון ה'

מסיבה זו הווידוי הוא חלק עיקרי ממצות התשובה, האדם לא מתחמק בתואנת הבחירה והידיעה ואומר החטא לא קשור אלי והחטא הגיע מאת גזירת האל, אלא לוקח אחריות ומקבל על עצמו את גזירת התורה להאמין בבחירה למרות שהשכל לא מעכל זאת בגין ידיעת האל. וזה בעצמו עיקר סיבה למחילת עוונות באמירת הווידוי (בני יששכר)

גלות מצרים נגזרה ונאמרה כבר בברית בין הבתרים, עם ישראל היה יורד למצרים גם ללא מכירת יוסף ואם כן נמצא כי עיקר התביעה ואחריות העונש אינה בגלל עצם גלות מצרים אלא הכוונה בזדון לפגוע ביוסף הצדיק, בגלל הרצון והכוונה , משיתים עליהם גם את גלות מצרים.

רבי עקיבא בן יוסף היה שורש אבי ואור תורה שבעל פה זאת שכאמור מחכימת פתי מחד ומחזקת את האמונה מאידך בצורה שאינה מובנית שכלית אלא אך ורק בדרך האמונה.

לכן כאשר הוציאו את רבי עקיבא לשריפה הוא אמר "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו".

רבי עקיבא בא לכפר על מכירת יוסף, והיה גלגלו של שמעון שהיה עיקרי במכירה (האר"י הקדוש) זאת למרות שניתן לומר מצד השכל כי גם ככה יוסף ועם ישראל היה אמורים לרדת למצרים שכן הוא בידיעת הבורא, הוא בכל זאת לקח על עצמו את בעונש מצד הכוונה המחשבה במהות בחירת השבטים.

רבי עקיבא בכה כי גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה לומדים מה קרה במכירת יוסף והעונש שבינו ובסיבתו ירדו למצרים.

לכן על פי תורת הקבלה אהרון הכהן שמדליק את הנרות מסמל את מידת ההוד:

מצד אחד 'וידום אהרון' ומצד שני השגות תורתיות מאורים ותומים, הכהן הגדול מסמל את התורה שבעל פה זאת המאירה את השכל מחד, אך מחזקת את התמימות באמונה ובטחון מאידך למרות שאמונה נוגדת את השכל.

איך הדבר נעשה? זאת האמונה שהיא למעלה מן השכל, ואין דרך שכלית ומילולית להסביר זאת. אמונה בפשטותה וטהרתה שמאמינה בכח הבחירה למרות היותה נוגדת את הכח השכלי.