מלכות חשמונאי: עזות דקדושה כנגד ליצנות יון

הרמב״ן כותב בפרשת ויחי כי בני חשמונאי – על אף שהיו חסידי עליון ובלעדיהם הייתה תורה משתכחת מישראל – נענשו, משום שנטלו את המלוכה משבט יהודה והמשיכו להחזיק בה גם לאחר שעת החירום. ואכן, סופם היה טרגי: עבדיהם עלו עליהם, והורדוס השמיד את שושלתם. אולם הרמב״ם מציג מבט אחר: הוא מונה את העמדת מלך מן הכהנים כחלק מן הישועה עצמה – “וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה”. גם רש״י, המדרש והגמרא מדגישים שגבורת החשמונאים לא הייתה רק צבאית, אלא מלכותית־רוחנית, כזו שנשענה על כוח התורה, ובפרט תורה שבעל פה. נמצא שאין כאן מחלוקת על גודל מעלתם, אלא הבחנה: מלכותם לא הייתה מלכות טבעית ומדינית, אלא מלכות של נס ושל אור.

שורש הדבר נטוע כבר בברכת יעקב לבניו. הנהגת ישראל נחלקה לשלושה צירים: מלכות, כהונה ותורה. שבט לוי נשלל מן המלכות המדינית והכלכלית, ונשאר ככוח רוחני טהור – “ה’ הוא נחלתו”. דווקא משום שאין לו אחיזה טבעית בעולם, נעשה שבט לוי הכלי הראוי לעמוד מול מלכות יון, שאינה רק שלטון חרב אלא שלטון תרבות, חכמה וליצנות. המאבק לא היה על אדמה, אלא על מקור הסמכות: האם השכל האנושי הוא הקובע, או שהשכל כפוף לברית אלוקית. לכן הניצחון לא יכול היה לבוא דרך מלכות יהודה, אלא דרך כהונה – הנהגה של קודש ולא של שררה.

נס חנוכה עצמו מבטא זאת: לא הוקמה כאן מלכות אידיאלית נצחית, אלא נוצרה הארה – נר. המלחמה הייתה על התודעה, על אור התורה, ובעיקר על תורה שבעל פה – על הסמכות לפרש, להמשיך ולחדש. “כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל” לא היה שלילת התנ״ך, אלא שלילת הברית החיה שבין ישראל לתורתם. והכהנים, ממשיכי מסורת התורה מדור לדור, הם שנשאו את הכוח הזה. לכן מלכות חשמונאי צמחה מן הישיבה ולא מן הארמון, מן המסורת ולא מן החרב.

עוד באתר:

תחת אש

נתפסו על חם: במיגונית עם שודדי עתיקות

אבי יעקב

השיעור המלא

ה' לא עשה נס באיראן; הוא עשה משהו גדול יותר

הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון

מערכון 'טובים השניים'

משעשע: מוג'תבא חמינאי ב"ראיון" ראשון ובלעדי

אריאל ספקטור

להיט מחזק

"אבא טוב" • החדש והתוסס של שמוליק סוכות!

אליעזר חסיד

עומק נוסף מתגלה במידת העזות. עזות היא מידה מסוכנת: במעשה שכם הייתה זו עזות של חרב, ולכן נשללה משבט לוי המלכות. אך אותה מידה עצמה, לאחר זיכוך, נהפכה לעזות דקדושה – עמידה בלתי מתנצלת מול ליצנות, זלזול וערעור הסמכות. כך ביאר הגר״א: “הוי עז כנמר” נאמר רק כנגד המלעיגים על עבודת ה’. מלכות יון פעלה בכוח הלעג והציניות; היא נפלה מול מי שאינו מתבייש. לכן דווקא כהן־מלך – ולא מלך של כוח ולא חכם של תרבות – הוא ההנהגה הראויה כנגדה: כהן שעצם עמידתו היא אמירה.

כך נסגר המעגל: שבט לוי, שאיבד את המלכות בגלל עזות בלתי מזוככת, זוכה לנצח את יון דווקא בזכות עזות מתוקנת. נס חנוכה אינו רק זיכרון של גבורה צבאית, אלא גילוי לדורות שכאשר הכפירה באה בליצנות ובזלזול – התיקון בא בעזות דקדושה, בעמידה נאמנה על הברית, בלי התנצלות ובלי פחד. זוהי מורשתם הנצחית של בני לוי.