"אוי לנו מיום הדין": התוכחה שאינה נאמרת

פרשת ויגש עוסקת במפגש הדרמטי בין יוסף הצדיק לאחיו, רגע השיא שבו הוא נחשף ואומר: “אני יוסף, העוד אבי חי”. לכאורה אין כאן תוכחה כלל – אין האשמה, אין גערה, אין איום. ובכל זאת, חז״ל קובעים שדווקא ברגע הזה האחים “לא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו”, ועל כך אמר רבי אלעזר: “אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה”. מהי אותה תוכחה, אם לא נאמרה אפילו מילה אחת?

הרב רוזנבלום מביא את דברי הבית הלוי, המחדד שהשאלה “העוד אבי חי” אינה שאלה אינפורמטיבית – הרי האחים כבר אמרו שיֵעקב חי – אלא שאלה מוסרית חדה. יוסף בעצם אומר: האם זה אותו אבא שעליו אתה מרחם עכשיו? אותו אבא שעליו לא רחמתם אז, כשמכרתם אותי. אותם טיעונים של רחמים, אחריות ודאגה לאב – מדוע לא עלו אז? זו תוכחה שאינה נאמרת במילים, אלא נוצרת מעצם העמדת האדם מול הסתירה שבמעשיו.

כאן נכנסים דברי המדרש: “הוכיחך וערכה לעיניך”. אין צורך בנאום מוסרי – הקב״ה פשוט מציב לאדם את דבריו ומעשיו זה מול זה. יהודה, שעמד אז בדין וקבע שאין מקום לרחמים לאחר פסק דין מוות, הוא זה שעומד כעת ומתחנן בשם הרחמים. יוסף אינו צריך לומר דבר – עצם הופעתו כ”יוסף” מחזירה ליהודה את פסיקתו שלו עצמו, והאדם נבהל לא מפני הצעקה, אלא מפני האמת.

עוד באתר:

הגיע למיליוני צפיות

מנחם טוקר לר' איצי אקרמן: "הסתבכת עם הערבים"

מנחם טוקר

ניצול מזעזע

שירות בסיסי שהפך לחוב עתק: נחשפה שיטת העוקץ

גדי פוקס

במוצ"ש הקרוב

"אפשר חיבוק?": מה קורה בפרק הרביעי של המלחינים

המלחינים

הם מעל החוק?

הסגן של מיארה ביקר את הפצ"רית בעיצומה של החקירה

גדי פוקס

הרב רוזנבלום מרחיב שהיסוד הזה אינו שייך רק לאחים הקדושים, אלא לכל אדם. יום התוכחה אינו יום של גערות, אלא יום שבו האדם נשפט על פי קנה המידה שלו עצמו. אדם שמסביר למה אינו נותן צדקה – אך מוציא סכומים גדולים על נוחות והנאה; אדם שמחפש הידור בכל דבר גשמי – אך חוסך במצוות; אדם שמצדיק מעשים מסוימים בתירוצים, עד שהתירוצים עצמם עומדים מולו. זו התביעה הקשה ביותר: מיני ובי – מתוכך ובך.

ולכן, אומר הרב, זו משמעות דברי חז״ל: “אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה”. לא משום שיגלו לנו דברים שלא ידענו, אלא משום שיוצגו לנו הדברים שאנו עצמנו אמרנו, פסקנו והצדקנו – ויונחו מול עינינו בלי אפשרות להתחמק. זו קריאה עמוקה לפרשת ויגש: לא רק סיפור של פיוס ואיחוד, אלא מראה חדה לאדם – לבחון האם העקרונות שהוא דורש מאחרים, אכן עומדים גם במבחן חייו שלו.

בסיום הזכיר הרב את הקשר לפרשת עשרה בטבת – יום שבו, כדברי החתם סופר, הקב״ה “דן בכל שנה אם ייבנה בית המקדש”. המסר ברור: הגאולה אינה תלויה רק במעשים גדולים, אלא גם ביושר הפנימי, בהתאמה בין הדיבורים למעשים, וביכולת לעמוד מול עצמנו בלי מסכות. זו ההכנה האמיתית ליום הדין – ולגאולה.