בפרשת ויחי אומר יעקב אבינו ליוסף: “שני בניך הנולדים לך… אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי”. בדברים אלו מעלה יעקב את נכדיו למעמד של שבטים, כבניו ממש. רש״י מדגיש שמשמעות הדבר היא שגם הם ייטלו חלק בנחלת ארץ ישראל. יוסף עצמו, כביכול, “נבלע” בתוך שני בניו – אפרים ומנשה – והם נעשים חלק ממניין שנים־עשר השבטים.
חז״ל במסכת סוטה מלמדים ששמות השבטים היו חקוקים על אבני האפוד שעל כתפי הכהן הגדול, ביטוי לכך שהכהן “נושא את שבטי ישראל על כתפיו” – אחריות כוללת לכלל ישראל. כל שבט נכתב בפני עצמו, ללמד שלכל שבט דרך ייחודית בעבודת ה’. עם זאת, כולם נישאים יחד לפני ה’, כמקשה אחת.
תוספת האות ביוסף – ומה משמעותה
בגמרא מובאת מחלוקת: כדי להגיע לחמישים אותיות בשמות השבטים – האם הוסיפו אות לשמו של יוסף (שנקרא יהוסף), או לשמו של בנימין (שנכתב בשני יו״דים). הרמב״ם פסק שהאות הוספה ליוסף, והאור החיים הקדוש מסביר מדוע: יוסף ניצל מן החטא וברח מאשת פוטיפר, ובכך נעשה “אדם חדש”. לולא כן – לא היה ראוי כלל להיחקק על אבני החושן.
עוד באתר:
עם זאת, יש דעה הסוברת שיוסף לא זכה לתוספת האות, משום שלפי פירוש אחד נכנס לבית לעשות מלאכתו במשמעות של עבירה, ורק לאחר מכן הופיעה דמות דיוקנו של אביו וגרמה לו להימלט. לפי זה, עצם הכניסה לניסיון הגבילה את שלמות מעלתו. מכאן גם דברי האריז״ל, שיוסף היה ראוי להעמיד שנים־עשר שבטים כיעקב אבינו, אך בשל אותו מעשה – זכה לשני בנים בלבד.
אפרים ומנשה – לפעמים כן, לפעמים לא
בכמה הקשרים אפרים ומנשה נמנים כשבטים, ובאחרים לא. בנחלת הארץ, בדגלים ובקרבנות הנשיאים – הם נחשבים שבטים, ויוסף ולוי אינם. לעומת זאת, בחושן, במחלוקת קרח ובהר גריזים והר עיבל – נמנים יוסף ולוי, ולא אפרים ומנשה.
המשך חכמה מבאר שהפסוק “ועתה שני בניך… יהיו לי” מרמז שדין זה הוא זמני – ועתה. בתקופת כיבוש הארץ והגלות אפרים ומנשה נוטלים שני חלקים, אך לעתיד לבוא, בזמן הגאולה, לכל שבט יהיה חלק אחד בלבד, וגם יוסף יחזור להיות שבט אחד, כמתואר בנבואת יחזקאל: “שער יוסף אחד”.
יוסף – המאחד בין השבטים
הבכורה נלקחה מראובן – “פחז כמים אל תותר” – ועברה ליוסף, שעמד בניסיון. אך תפקיד הבכורה אצל יוסף אינו שלטון, אלא אחדות. התורה מעידה עליו:
“והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו” – יוסף ראה בכולן “נשי אביו”, ולא הבחין בין בני הגבירות לבני השפחות. כאשר הבחין בזלזול כלפיהם, הביא את הדברים לאביו, מתוך דאגה לשלמות המשפחה.
האחים סברו שבני השפחות דומים לישמעאל – צד שנועד להיפרד – אך יוסף עמד בתוקף ואמר: כולם קדושים, כולם שבטים. בכך השלים את מה שנותר לתקן גם אצל יעקב: לא רק “מיטתו שלימה” מבחינה מספרית, אלא גם שלמה באחדות פנימית.
גלות מצרים – כור הברזל של האחדות
המדרש מלמד שגלות מצרים באה כ”כור הברזל” כדי לאחד את ישראל. בני הגבירות ביזו את בני השפחות, והקב״ה הוריד את כולם למקום שבו כולם עבדים – ללא הבדלי מעמד. רק כך יוכלו להיגאל כעם אחד. לכן אמר משה רבנו שהחיסרון הגדול אינו עבודה זרה, אלא לשון הרע ופירוד לבבות.
במובן זה, מצרים לא רק שברה – אלא חיברה. וכשם שבגלויות המאוחרות, ואף באושוויץ, נעלמו ההבדלים החיצוניים – כך במצרים נוצרה זהות אחת: “כולנו עבדים היינו”.
עגלות יוסף – ביטול המעמדות
כאשר יוסף שולח עגלות ליעקב, לא היו אלו רק כלי תחבורה. חז״ל דורשים רמז לעגלות המשכן – שש עגלות כנגד שש האימהות, כולל בלהה וזלפה. בעגלות הללו שילבו בכוונה בן שפחה ובן גבירה יחד, לבטל כל תחושת היררכיה. כשראה יעקב את העגלות – “ותחי רוח יעקב אביהם” – הוא הבין שהאחדות הושלמה.
שנים־עשר שבטים – דרכים שונות, שורש אחד
המדרש קובע שמניין שנים־עשר השבטים הוא משורשי הבריאה: שנים־עשר חודשים, מזלות, שעות ואבני האפוד. שנים־עשר שבטים הם שנים־עשר אופנים כלליים בעבודת ה’. יששכר בתורה, זבולון במסחר – אך כולם שותפים בכל המצוות, ההבדל הוא רק בכמות, לא באיכות.
לכן יעקב בירך כל שבט בברכה מיוחדת, אך חזר וכלל את כולם בכל הברכות – ללמד שבשורש, כולם שווים בעבודת ה’.
זהו סוד א־ח־ד: אלופו של עולם מאחד שמונה בני גבירות וארבעה בני שפחות – עם אחד, לב אחד, דרך אחת.
