מסופר כי יוסף, בהתרגשות עצומה מהמפגש עם אחיו בנימין, "וייפול על צווארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צוואריו". מדוע דווקא על הצוואר? רש"י הקדוש מבאר: יוסף בכה על שני מקדשות העתידים להיבנות בחלקו של בנימין ולהיחרב.
הבורא שם זרקור מיוחד על הצוואר – אותו חיבור עדין בין ראש ללב, בין רוח לחומר – כדי להדגיש את עומק האסון שיבוא. שני בתי מקדש, שני גילויי שכינה מפוארים, ייחרבו, והעולם יישאר חשוך.
על חורבן המקדש נאמר: "בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחייה", ו"דומה תדמע עיני תרד עיני דמעה", ו"הייתה דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי איה אלוקיך". דמעה ובכי אינם רק ביטוי של צער; הם ביטוי של מבוכה עמוקה. הרד"ק בספר השורשים מבאר ששורש "בכי" קרוב לשורש "נבוכים" – "נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר". כאשר יש מבוכה רוחנית, הדבר מתבטא בבכי.
עוד באתר:
המבוכה הגדולה ביותר בהיסטוריה אירעה כאשר הקב"ה הסתיר פניו והסתלק גילוי שכינתו מהעולם. מאות שנים היה גילוי אלוקי פלאי בבית המקדש: עשרה ניסים קבועים, שער השמים פתוח, קרבן תמיד מכפר על עוונות הלילה והיום, שמחה אמתית שמעולם לא נאמר "צר לי המקום שאלין בו בירושלים". ירושלים הייתה "משוש כל הארץ" – מקור השמחה האמתית, שמחה של צלם אלוקים, שמחה של נשמה נקייה מחטא, כדכתיב "עוז וחדווה במקומו".
שמחה אמתית אינה הוללות או קלות ראש, אלא התרוממות הלב. כמאמר רבנו בחיי בחובות הלבבות: "אין שמחה כהתרת הספקות". כאשר יש בהירות מוחלטת, אין קונפליקטים, אין "אולי" ואין "למה" – יש שמחה וצמיחה מתמדת. הרד"ק מוסיף ששורשי "שמחה" ו"צמיחה" קרובים זה לזה, כי שמחה מביאה צמיחה וצמיחה מביאה שמחה נוספת – גלגל אינסופי של התעלות.
אך כאשר השכינה מסתלקת, נוצרת מבוכה. הספקות צצים, העולם מעורבב, והשאלה "איה אלוקיך?" הופכת ללחם חוקם של הדורות. כתוצאה מכך צמחו דתות זרות, פריקת עול, ספקות ואי-אמונה – הכל בגלל היעדר המקדש.
את כל זאת ראה יוסף בנבואתו. הוא ראה את שני החורבנות העתידים להתרחש בחלקו של בנימין, את התפרקות החיבור בין רוח לחומר – פעמיים. לכן בכה דווקא על הצוואר, על אותו מקום שמייצג את החיבור הקדוש שעתיד להיפגע.
יהי רצון שנזכה בקרוב לבניין בית מקדשנו ותפארתנו, להתרת כל הספקות ולשמחה אמתית שתמלא את העולם כולו.
האזינו לשיחתו השבועית של מגיד המישרים הרב מנחם שטיין ב'קול חי':
