ועדת הבריאות של הכנסת התכנסה לדיון בהצעת חוק שנועדה לתקן עוול רב שנים עבור מאות משפחות לילדים עם נכויות מורכבות. המהלך מבקש להעניק זכאות לכיסאות גלגלים ממונעים הניתנים להפעלה מרחוק, עבור ילדים ובני נוער שעד כה נותרו מחוץ למעגל הסיוע של משרד הבריאות. יו"ר הוועדה, ח"כ לימור סון הר מלך מ'עוצמה יהודית', הדגישה את חשיבות הנושא באומרה: "החוק הזה והדרישה הזו חוצים מחנות. אנחנו מנסים לייצר פה מתווה שיעשה צדק ויקל על המשפחות שגם כך מתמודדות עם קשיים ומורכבות. לא סתם זה אחד הדיונים הראשונים שדרשנו לקיים".
יוזם החוק, יו"ר 'נעם' ח"כ אביגדור (אבי) מעוז, הסביר כי המצב הקיים בישראל מפלה דווקא את החלשים ביותר. כיום, משרד הבריאות מעניק כיסא ממונע רק למי שמסוגל להפעילו בעצמו מבחינה קוגניטיבית ומוטורית. עם זאת, ילדים הסובלים מנכויות קשות, לעיתים אף מונשמים וסיעודיים, נאלצים להסתמך על כיסאות ידניים המהווים נטל פיזי עצום על הוריהם. מעוז הבהיר כי החוק יעגן את זכותם של ילדים אלו לקבל כיסא ממונע שיופעל על ידי המלווה, ובכך יאפשר להם לנהל אורח חיים מכבד ונוח יותר. משיקולי תקציב, החוק יתמקד בשלב זה בילדים בגילאי 12 עד 18.
מנגד, גורמי המקצוע במשרד הבריאות הציגו עמדה שמרנית יותר המיישרת קו עם הנהוג בעולם. צחי קלר, מנהל מינהל אגף השיקום, ציין כי המימון הציבורי הגלובלי מיועד בדרך כלל רק לאלו המסוגלים להתנייד באופן עצמאי. אליו הצטרפה נציגת אגף התקציבים, נועה גוטליב, שהבהירה כי נכון לרגע זה לא הוקצה שום מקור תקציבי למימון המהלך. מנגד, ח"כ מיכאל ביטון דחה את החששות הכלכליים והזהיר כי "האוצר ינסה להפחיד את 'עלויות מטורפות' כביכול, אך זהו החוק הצודק ביותר שהכנסת הזאת תאשר".
עוד באתר:
לצד המחלוקת התקציבית, נשמעו גם קולות מתוך עולם העמותות שהזהירו מפני הליך חקיקה מזורז. דני קרוק, יו"ר עמותת מיוחדים, תקף את המהלך וכינה אותו "ניסיון למהלך פופוליסטי" העוקף את ועדת סל הבריאות המקצועית. קרוק הביע חשש כי הצעת החוק מקודמת ללא דיון מעמיק עם אנשי מקצוע פרא-רפואיים וחינוכיים: "לא נעשה דיון ציבורי מקיף לבדוק את הסיכונים של כיסא הגלגלים לילדים ללא קוגניציה או מסוגלות". דבריו עוררו סערה בדיון, אל מול המצוקה המוחשית שהציגו המשפחות.
על פי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מדובר בכ-600 ילדים הזקוקים להחלפת הכיסאות, בעלות חד-פעמית של כ-24 מיליון שקלים. תקציב התחזוקה השנתי השוטף מוערך בכ-5.8 מיליון שקלים נוספים. למרות ההתנגדויות, נראה כי קיימת נחישות בקרב חברי הוועדה לקדם את המתווה. הדיון הסתיים בהבנה כי נדרשת עבודת מטה משותפת כדי למצוא את האיזון בין הצורך המוסרי והפיזי של המשפחות לבין המגבלות התקציביות והבטיחותיות של המערכת.
