המסר הנצחי: כדי להיגאל באמת, צריך לקפוץ

יציאת מצרים נחרתה בתודעה היהודית כיציאה מהירה, כמעט בהולה. בני ישראל אוכלים את קרבן הפסח כשמתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם ומקלם בידם, והמצה – סמל החג – אינה מספיקה להחמיץ. אך דווקא זה מעורר שאלה עמוקה: מדוע גאולה כה גדולה, רגע של חירות ושמחה, מתרחשת מתוך חיפזון? מדוע המצה נקראת “לחם עוני” דווקא בשעה שבה ישראל נגאלים?

רש”י מפרש את המילה “בחיפזון” כלשון בהלה ומהירות, ומכאן שמו של החג – פסח – מלשון דילוג וקפיצה. הקב”ה “פוסח” ומדלג על בתי ישראל במכת בכורות, ובני ישראל עצמם אוכלים ויוצאים בבהילות. חז”ל במכילתא ובגמרא במסכת ברכות נחלקו מהו אותו חיפזון: יש שראו בו את חיפזון מצרים שפחדו ואמרו “כולנו מתים”, ויש שראו בו את חיפזון ישראל עצמם, שהכינו את בגדיהם וכליהם במהירות. ויש דעה שלישית – חיפזון השכינה – שהקב”ה מיהר להוציא את ישראל קודם שישקעו בשער החמישים של הטומאה.

ואכן, יציאת מצרים הייתה גבולית. ישראל היו שקועים במ”ט שערי טומאה, ואם היו נכנסים לשער החמישים – לא היו נגאלים לעולם. לכן התורה מזכירה את יציאת מצרים ארבעים ותשע פעמים, כרמז לכך שהגאולה הייתה ברגע האחרון. זו גם הסיבה לכך שרק אחד מחמישה יצא ממצרים – לא כולם היו ראויים.

המדרש דורש את הפסוק “קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות” – הקב”ה מדלג על חסרונותיהם של ישראל בזכות ההרים, האבות, והגבעות, האמהות. לא בזכות מצבם הרוחני נגאלו, אלא בזכות הברית והשורש.

מעניין שדווקא יציאת מצרים הייתה בחיפזון, ואילו הגאולה העתידית, כך מבטיח הנביא ישעיהו, לא תהיה כך: “כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון”. מדוע?

כאן מתגלה עומק החיפזון. בדרך כלל, חיפזון ובהילות הם דבר שלילי. בהלה סוגרת את המחשבה, דוחפת לפעולה מתוך לחץ ולא מתוך בחירה. פזיזות מולידה טעויות, חרטה ופגיעה בקשרים. חז”ל מזהירים: “הוו מתונים בדין”, ומתפללים “הושענה נפש מבהלה”.

אבל יש חיפזון אחר – חיפזון של חיים. חיפזון של התעוררות. כאשר אדם שקוע בהרגלים, בקיפאון פנימי, בפחד משינוי – השלווה אינה מצילה אותו. להפך, היא עלולה להטביע אותו עמוק יותר. במצב כזה, רק תנועה חדה, החלטה מהירה, קפיצה פנימית – יכולה לשבור את המעגל.

האדם בנוי מהרגלים. ההרגל מעניק ביטחון וחיסכון באנרגיה, אך הוא גם כולא. ערכים אמיתיים דורשים ויתור על הרגלים, וזה מפחיד. לכן שינוי עמוק כמעט תמיד מתחיל ברגע אחד של אומץ, לא בהבנה מלאה. האדם אינו משתנה מתוך ודאות – אלא מתוך פעולה ראשונה. התנועה יוצרת תקווה, לא להפך.

זהו סוד החיפזון של יציאת מצרים. אילו היו בני ישראל יוצאים בקור רוח, בשיקול דעת רגוע, הם היו נשארים עבדים – להרגלים, לפחדים, לטומאה. החיפזון היה מסירות נפש. נכונות לפעול לפני שמרגישים מוכנים.

לכן נאמר “ואכלתם אותו בחיפזון”. קרבן הפסח והמצה נעשים במהירות, מתוך התלהבות, מתוך שבירת הרגל. המצה נקראת “לחם עוני” לא רק בגלל העבר של שעבוד, אלא משום שגם עכשיו, בשעת הגאולה, ישראל עדיין “עניים בדעת” – ובכל זאת בוחרים לזוז, לבחור בבורא עולם, לוותר על ההרגל ולהתחבר לנצח.

השל”ה הקדוש מבאר שהמצה מסמלת מהפך: במשך עשרות שנים המצרים אילצו את ישראל לאכול מצה כדי שיספיקו לעבוד בלי הפסקה. כעת, אותה מצה עצמה נאכלת מתוך שמחה וחירות. אותו לחם – משמעות הפוכה. עוני שהפך לגאולה.

גם זכות האבות נוכחת כאן. הפסח נאכל צלי אש בזכות אברהם שניצל מכבשן האש, בנעליים בזכות “מחוט ועד שרוך נעל”, והקריאה “כל דכפין ייתי ויכול” מזכירה את הכנסת האורחים של אברהם – בזריזות, בהתלהבות. כמו שאברהם מיהר לעשות טוב, כך הקב”ה מיהר לגאול.

בליל הפסח התרחשו לאורך הדורות ישועות רבות: ניצחון אברהם על ארבעת המלכים, הצלת שרה, ברכת יצחק ליעקב, חלום הסולם, יציאת יוסף מבית האסורים, מפלת סנחריב, נס פורים – כולם קשורים ללילה הזה. זהו “ליל שימורים”, זמן שבו השמים פתוחים, אך נדרשת תנועה מצד האדם.

בני ישראל עשו מעט – דם פסח ודם מילה – אך עשו זאת במסירות נפש ובחיפזון. החלטה אחת גדולה. והחלטה כזו אינה נולדת משיקול קר, אלא מאומץ לפעול.

גם בפרשת הפסח יש חידוש: הקורבן יכול היה להיות מן הכבשים או מן העזים. כלומר, הייתה לישראל אפשרות לבחור בדרך פחות מסוכנת. ובכל זאת הם בחרו בטלה – האלוה של מצרים. זו לא הייתה כפייה, אלא בחירה מודעת. שבירה מכוונת של עבודה זרה. “משכו וקחו” – משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצווה.

וזו מהות החיפזון: לא בריחה עיוורת, אלא קפיצה של אמון. החלטה שאינה מחכה לשלמות, אלא יוצרת אותה. השכל מודד את העבר; האומץ מגלה את העתיד. פעמים רבות השכל אומר “זה לא בשבילך”, והמעשה מגלה שהשכל טעה.

לכן נקראת הגאולה על שם החיפזון. לא כבהלה, אלא כזריזות חיה. לא כפחד, אלא כבחירה. זהו החיפזון של “נעשה ונשמע” – מתחילים לזוז, ואז מתגלים הכוחות.

וזה המסר הנצחי של יציאת מצרים: לפעמים, כדי להיגאל באמת, צריך לקפוץ.