לא עבודה אלא חג: שינוי התפיסה שפרעה לא הבין

1.

בתחילת פרשת בא, לאחר שכבר ירדו שבע מכות על מצרים, משה ואהרן ניצבים שוב לפני פרעה ומזהירים אותו מפני המכה השמינית – מכת ארבה.
עבדי פרעה, ששמעו את האיום וראו בעיניהם לאן הדברים מתגלגלים, פונים אל מלכם בזעקה: "עד מתי יהיה זה לנו למוקש? שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלוקיהם". מה עוד צריך לקרות כאן?! "הטרם תדע כי אבדה מצרים?!"

ברגע נדיר של חולשה, פרעה מגלה סימני שבר, ומוכן להתחיל לדבר על יציאה אפשרית ממצרים. לראשונה הוא אומר למשה ולאהרן: "לכו עבדו את ה' אלוקיכם". אלא שבהמשך השיחה מתברר שהוויתור של פרעה מדוד ומוגבל: "לכו נא הגברים ועבדו את ה' ". רק הגברים רשאים לצאת, השאר יישארו במצרים.

עוד באתר:

צפו בתוכנית

צפו בשולמלייכם: פסגת המעבדים עם אלי קליין ואיצי ברי

שולמלייכם

"זה לא מקרי"

זעקה לאחר האסונות: "יש כאן קריאה משמים"

הרב ברוך רוזנבלום

צפו

הירח באושוויץ וההתחדשות: השיעור המרתק באידיש

פנחס בן זיו

צפו בפרומו

'המלחינים' במוצ"ש: האם יש מקום לכוכב מצליח

המלחינים

משה משיב בנחרצות, שאין כאן מקום לפשרות ודורש שכל עם ישראל ייצא – הנערים והזקנים, הבנים והבנות, ואף הצאן והבקר. פרעה, מנגד, עומד על שלו ומתעקש לשלח את הגברים בלבד. הנימוק שלו: "כי אותה אתם מבקשים". כך מפרש רש"י: הרי אותה עבודה שלשמה אתם מבקשים לצאת ממצרים היא: "נזבחה לאלוקינו", ומכיוון שאין דרכם של טף לצאת ולהקריב קרבן, לכו נא רק הגברים.

מנקודת מבטו של פרעה ושל התרבות המצרית כולה, פולחן הוא עניין טכני ומוגדר. תחום מקצועי. יש מי שמבצע אותו, ויש מי שנשאר מאחור. מבחינתם, עבודה דתית – כמו כל עבודה – איננה נחלת הכלל. היא תובענית, היא נטל, והיא שייכת למקום ולזמן מסוים.

אבל משה משיב תשובה מהפכנית: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו… כי חג ה' לנו". כאן משה לא משתמש בביטוי 'עבודה' אלא 'חג', ומדגיש שאצלנו עבודת האלוקים איננה טקס מצומצם אלא חוויה כוללת. פרעה מכיר דת של מקדש; משה מדבר על תורת חיים.

2.

הוויכוח בין משה לפרעה לא היה על לוגיסטיקה אלא על מהות: האם עבודת השם היא עול או חג, האם היא טקס או חיים.

במצרים עבודת אלילים היא נטל. לכן היא שייכת ליחידי סגולה, למבוגרים, ל"מקצוענים". בישראל, לעומת זאת, עבודת השם היא חגיגה. ובחגיגה כולם משתתפים, לא משנה הגיל או התפקיד.

לדברי משה רבנו, עבודת השם איננה תוספת לשגרת החיים אלא היא־היא מהות החיים. לא בורחים מן העולם אל בית תפילה אלא מכניסים את הקדושה אל הבית, אל המשפחה, אל הדורות הבאים.

להיגיון הזה פרעה אינו יכול להסכים. את דרך החיים הזאת, הם לעולם לא יבינו.

3.

יש מי שתופס אמונה כ'אירוע'. משהו שמופיע מדי פעם בפעם, דורש מאמץ, גוזל זמן, ואז חוזרים לשגרה. ויש מי שחי בתחושה שהאמונה היא לא הפסקה מהחיים אלא ההסבר למה החיים שווים בכלל.