אותו מקל הפך לדם והוציא מים: זה הכוח האמיתי

פרשת בשלח, שבת שירה, מלמדת יסוד עמוק בעבודת ה’: “ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון”. לא האדם הוא המנצח, לא הכישרון, לא התחכום ולא ריבוי ההשתדלות – אלא רצון ה’. המשפיע הגה"צ רבי אלימלך בידרמן מדגיש כי המטה של משה, שהביא מכת דם וגם הוציא מים מן הצור, נועד ללמד שאין כוח בעצם הפעולה. אותו כלי עצמו מביא חורבן או שפע, לפי הציווי האלוקי. כך גם בחיי האדם: מה שנראה כאיום יכול להפוך למשענת, ומה שנדמה כבסיס יציב – עלול להתהפך. הכול תלוי ביד אחת בלבד.

מתוך כך עובר הרב ליסוד הפרנסה וההשתדלות, דרך פרשת המן. בני ישראל ליקטו מן, אך התוצאה הייתה זהה לכולם: “המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר”. ההשתדלות נדרשת – אך ריבוי השתדלות אינו מועיל מאומה. האדם מחויב לפעול, אך לדעת שהפעולה אינה הסיבה לתוצאה. כשם שהגשם יורד מן השמים בלי שליטת האדם, כך גם המזון והפרנסה. זהו עומק דברי חז”ל: מי שנותן חיים – נותן גם מזונות. ולכן הדאגה האינסופית ל“מה יהיה מחר” היא טעות; אין לדבר סוף. במקום לפתוח דאגה שאין לה קצה, יש לפתוח ביטחון במי שאין לו סוף.

הרב משתמש בדימוי חד: הציפור מנקרת באדמה – ומיד מרימה את ראשה לשמים. כך נראית השתדלות נכונה: פעולה קצרה, ואחריה הרמת עיניים. האדם פועל, אך לבו יודע שהכול מאת ה’. זהו פירוש הפסוק “ויהי ידיו אמונה” – הידיים עושות, אבל האמונה אינה בידיים אלא בלב. זו גם הסיבה שקריעת ים סוף לא קדמה לכניסה לים: הקב”ה רצה שנעשה צעד – אך לא שנחשוב שהצעד הוא שקרע את הים.

עוד באתר:

פרק רגלית

"עצור, אני יורה" • המרדף אחר הנהג שדהר בכביש 6

גדי פוקס

תחת אש

צפו: משה קליין סירב לנטוש את החתן ברגע האזעקה

קובי סגל

'אלוקי נשמה'

איך הגיבו בישיבת מיר לאברך המתמודד ב'מלחינים'

המלחינים

נתניהו הבהיר

"אם לא היינו פועלים מיד - איראן הייתה חסינה לתמיד"

שלמה ריזל

ומכאן לשירה. שירת הים אינה רק הודיה על העבר, אלא מפתח להבנת ההווה. שירה איננה קו ישר – היא עליות וירידות, מתח והתרה. כך נראית נפש יהודית. מרים הנביאה לקחה תופים, ללמד ששירה אמיתית נולדת מהכאה – מהמקום הכואב. גם המים במרה לא הוחלפו; הם עצמם נהפכו למתוקים על-ידי עץ מר. המסר חד: אל תנסה להכתיב לה’ איך תיראה הישועה. לעיתים המרירות עצמה היא חומר הגלם של המתיקות העתידית.

שבת שירה, מדגיש הרב, היא זמן מסוגל במיוחד. קריעת ים סוף מתעוררת פעמיים בשנה: בשביעי של פסח – ובשבת שבה קוראים את השירה. זהו זמן של זיווגים, פרנסה וישועה, משום ש“קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף”. השירה פותחת סתימות. לכן חז”ל הפליגו בכוחה של אמירת שירת הים בשמחה, כאילו האדם עצמו עבר כעת בים. מי שאומר שירה כך – זוכה למחילת עוונות, לתיקון פנימי ולשפע.

יסוד נוסף העולה מן השיעור הוא כוח התשובה. בני ישראל אמרו מילים קשות רגע לפני קריעת הים – ובתוך שעות עמדו ושרו שירה. תשובה אחת, צעקה אחת מהלב, הפכה את הכול. חז”ל מלמדים שתפילתו של בעל תשובה מתקבלת לעיתים יותר משל צדיק גמור, מפני שהיא נובעת משבר עמוק והפיכה אמיתית. זהו כוחו של יהודי: גם מנפילה – להתרומם לגובה עצום.

השיעור נחתם בקריאה מעשית: לחיות עם השירה. לא רק בפה, אלא בתודעה. לדעת שכל עיכוב, קושי או “מים מרים” אינם סוף הסיפור. עוד יבוא יום שבו יתברר שהכול היה הכנה לטוב גדול יותר. שבת שירה מזמינה את האדם להיכנס לים – לא לדעת איך, אלא לדעת עם מי. ומתוך האמונה הזו, תבוא גם השירה – ותבוא הישועה.