1.
"אז", לאחר הנס הפלאי של קריעת ים־סוף, "ישיר משה ובני ישראל" - שירה רחבה ומקיפה, שבה מתפרצת ההודאה על הגאולה כולה. ולאחריה מופיעה מרים: "ותיקח מרים הנביאה… ותצאןָ כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות". גם הן פוצחות בשירה. אלא שכאן מדקדק הכתוב באופן מעורר מחשבה: "ותען להם מרים" - לא פתיחה אלא מענה; לא 'להן' בלשון נקבה אלא 'להם' בלשון זכר. ניסוח שמרמז, כי לא הייתה זו רק הודאה בפני עצמה אלא תגובה לאיזה קול שקדם לה. מעניין מהו אותו קול? איזה דו־שיח התרחש שם על שפת הים, שמרים מצטרפת אליו דווקא כמי שעונה?
מעבר לכך, יש לשים לב שמתוך כל שירת הים, על ריבוי פסוקיה ונופיה הרוחניים, בוחרת מרים להשמיע פסוק אחד בלבד: "סוס ורוכבו רמה בים". מה זכה דווקא הפסוק הזה להיות הדגל של שירת הנשים ואיזו תוספת יש בו לשירה שכבר נאמרה מפי הגברים?
עוד באתר:
2.
הגברים טענו, כי לנשים אין חלק ממשי בסיפור יציאת מצרים, שכן כל המהלך אינו אלא הקדמה למתן תורה, והרי הנשים אינן מצוות על תלמוד תורה. על כך משיבה להם מרים בפסוק אחד, קצר וחותך: "סוס ורוכבו רמה בים". לא רק הרוכב טבע, אלא גם הסוס, שכן בלעדיו לא הייתה מלחמה כלל. ההצלחה, כמו גם הכישלון, נרשמים בעיני האנשים הפשוטים על שמו של הרוכב שנלחם בפועל; אך מי שמבין ולו מעט במלחמות יודע, שאין ניצחון בלי סוסים ובלי מרכבות.
מאחורי כל יהודי שיושב ולומד - עומדת אישה, אמא, אחות, בת, סבתא או דודה, שדואגת, מאפשרת, נושאת בעול. אולי היא אינה עומדת בקדמת הבמה, אך בלעדיה אין מי שיעמוד שם.
3.
יש סגולה עתיקה מאוד, המובאת בגמרא במסכת בבא מציעא: "אוקירו לנשייכו כי היכי דליעתרו" - תייקרו את נשותיכם כדי שתתעשרו. האלשיך הקדוש מבאר את עומק הרעיון: אחת הקללות המוטלות על האישה היא "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" - תחושת נחיתות ושעבוד כלפי הבעל. במילים אחרות, חלק מן הקללה שלה הוא היותה כפופה, ללא חופש וללא כבוד בתוך ביתה.
כאן נכנס כוחם הגדול של הכבוד ושל ההערכה: כאשר הבעל מייקר ומכבד את אשתו, הוא למעשה מוריד מעליה את העול הזה, את הקללה. הוא מאפשר לה למלא את תפקידה כאישה, בכבוד ובערך מלא, בלי שהנחיתות שתוקנה לה בעבר, תכביד עליה. ומכיוון שהקב"ה מנהיג את העולם במידה כנגד מידה, כאשר הבעל מוריד מהאישה את הקללה שלה, מורידים גם ממנו את קללתו: "בזעת אפיך תאכל לחם", וכך הוא מתעשר.
לדברי האלשיך הקדוש, הכבוד לאישה אינו רק ערך מוסרי או פריבילגיה רוחנית; הוא כלי מעשי, שמניע את הברכה ואת ההצלחה. ככל שהבעל נותן לה את המקום שלה ומיישר את עולמה, כך גם הוא עצמו מתיישר, ודרך ההתנהגות הזו נפתחת הדרך לפרנסה טובה, לעשירות וליציבות. הבעל שמכבד את אשתו לא רק מרים אותה אלא גם מרים את עצמו ואת גורלו וממלא את ביתו בשפע וברכה.
