האדם הוא יצור חושני שקולט מידע באמצעות חמשת החושים ומתקשה להתמודד עם אמונה מופשטת שאי אפשר לראות או למשש. מתוך ההבנה הזו עולה שאלה עצומה שמציב האברבנאל על קודש הקודשים המקום המקודש ביותר בעולם עבור העם היהודי. היהדות שמתעבת עבודת אלילים ואוסרת על יצירת דמויות הציבה במרכז המקדש סמל פיזי בדמות שני כרובים נושאי כנפיים מזהב. אילו היו מציבים פסלים כאלו מחוץ לבית המקדש הדבר היה נחשב לעבודה זרה גמורה.
התורה לא בורחת מן הצורך האנושי במוחשיות אלא מתמודדת איתו. במקום לאסור על האדם להשתמש בחושיו התורה מאפשרת לו לחוות מוחשיות אמיתית בתוך בית המקדש דרך ראיית הכרובים והמנורה והרחת הקטורת. הקרובים מסמלים את מרכבת השכינה וכיסא הכבוד בעולם והם נועדו לעורר באדם התפעלות ויראה אמיתית כלפי הבורא. עם זאת התורה מזהירה שמוחשיות מחוץ למקדש היא שקר מסוכן ומטעטע שעלול להוביל לעבודת אלילים.
הסכנה שבמוחשיות הזו מסבירה את אחד האירועים התמוהים ביותר בהיסטוריה היהודית והוא חטא העגל. בני ישראל לא חיפשו להחליף את אלוקים אלא חיפשו תחליף למשה רבנו שהיה המתווך המוחשי שלהם. את ההשראה לעגל הם קיבלו מהכרובים עצמם שכן על פי תיאור המרכבה של יחזקאל פני הכרוב הם פני שור. בני ישראל רצו ליצור אנטנה שתחבר בין שמיים וארץ בדיוק כפי שהכרובים עושים במשכן ולכן בחרו בעגל שהוא למעשה שור קטן.
עוד באתר:
ההתמודדות עם אשליית העולם המוחשי מתקשרת גם לחג הפורים ולסיפור מגילת אסתר. המגילה נראית כמו אוסף של אירועי טבע ומקריות שבהם שמו של אלוקים אינו מוזכר כלל אך כאשר מחברים את כל האירועים יחד מגלים שזוהי למעשה פרודיה על המציאות. המגילה חושפת שהטבע הוא רק מסווה להשגחה העליונה שמנהלת את הדברים. זו גם הסיבה שאנו שותים בפורים כדי לערפל את החושים הפיזיים ולהשתיק את האשליה של העולם החומרי מה שמאפשר לנשמה ולראייה הפנימית האמיתית להתגלות.
אסתר המלכה הבינה את הסוד הזה לעומק וכאשר הייתה צריכה למצוא חן בעיני המלך כדי להציל את עמה היא לא טיפחה את המראה החיצוני שלה אלא בחרה לצום במשך שלושה ימים. היא ידעה שההצלחה האמיתית אינה תלויה בטבע המוחשי וביופי הפיזי אלא בשורש הרוחני שמנהל את העולם מתחת לפני השטח.
