“משנכנס אדר מרבים בשמחה” – כך מצווים אותנו חז"ל. אך השאלה היא כיצד ליישם את זה בתקופות מתוחות ומורכבות יותר, מציאות ביטחונית מאיימת, תחושת חוסר ודאות ציבורית, ולצידן ההתמודדויות האישיות של כל אחד ואחת – כל אלה מעלים את השאלה איך אפשר באמת לשמוח, והאם בכלל ניתן לצוות על הלב להרגיש אחרת ממה שהוא מרגיש?. אתי רוזנצוייג, מטפלת באומנויות ,פסיכוטרפיסטית ומנחת הורים התארחה בתוכנית "עניין משפחתי" ושוחחה עם רחל פסטג על כיצד מייצרים שמחה גם בתקופה המתוחה שאנחנו נמצאים בה.
אתי אמרה כי השאלה הזו איננה טכנית אלא עמוקה ופילוסופית. הרי גם על אהבה מצווים אותנו – “ואהבת לרעך כמוך” וכבר לימדו אותנו חכמי המוסר שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות: כמו נתינה מולידה אהבה, בחירה במעשים של חיבור – מסוגלת לעצב בהדרגה גם את הרגש. ובכל זאת, יש הבדל גדול בין עבודה פנימית לבין הדחקה. ניסיון לכפות שמחה באמצעות סיסמאות כמו “תחשוב טוב יהיה טוב” עלול להפוך למסכה. כאשר מתעלמים מפחד, מעצב או מדכדוך, לא נוצרת שמחה אמיתית אלא שכבה חיצונית שמכסה על סערה פנימית.
היא הסבירה כי לרגשות אין כפתור מחיקה. אי אפשר באמת ללחוץ על כפתור ולמחוק דאגה או כאב. לכן הצעד הראשון בדרך לשמחה איננו כפייה אלא הכרה. לעצור לרגע ולומר: יש עצב. יש פחד. ויש כאן ייאוש. לתת לרגש שם ומקום. לא להיבהל ממנו ולא למהר להשתיק אותו. ההכרה אינה כניעה – היא בסיס לבחירה. ורק אחרי שהרגש קיבל מקום, ניתן לשאול: מה נכון לי עכשיו? האם להעמיק ולטפל בו, לשתף, לדבר, לכתוב, או אולי לבחור דווקא בפעולה קטנה של חיים – עשיית חסד, יצירה, מפגש, תנועה – לא מתוך ניתוק, אלא מתוך מודעות.
עוד באתר:
לסיום, היא אמרה, שכדאי להגדיר מחדש מהי שמחה. היא איננה בהכרח צחוק מתגלגל או ריקודים סוערים. שמחה יכולה להיות ערנות, פתיחות, סקרנות ותחושת משמעות. העצב מביא איתו לעיתים הסתגרות וחוסר תנועה, ואילו השמחה היא תנועה של חיים. לא קצה אחד טוב וקצה אחר רע, אלא ריקוד עדין ביניהם. כפי שמלמד הרמב״ם על מידת האמצע, האתגר הוא למצוא את האיזון – לא להדחיק את הכאב, אך גם לא לשקוע בו. ימי חודש אדר מזמינים אותנו להרבות בשמחה לא כהוראה חיצונית וכפויה, אלא כבחירה פנימית אמיצה: להכיר במה שיש, ומתוך כך להגביר את תנועת החיים.
האזינו לשיחה המלאה בתוכנית עניין משפחתי ב'קול חי':
