המתפללים באחד מבתי הכנסת בשכונת רחביה שבירושלים נתקלים מדי בוקר במחזה מעניין: שני אנשים יושבים זה לצד זה, מתפללים יחד, כמעט צמודים. האחד מבוגר מאוד, השני 'צעיר' מעט יותר ממנו. השני מקריא לראשון מילה במילה, מעביר לו דפים בסידור, מסייע לו לשמוע את החזן ולהישאר יחד עם הציבור. שעה שלמה, מדי בוקר, בלי הפסקות ובלי הצגות.
מתבונן אקראי מהצד עשוי לחשוב שמדובר בבן מסור במיוחד של הקשיש, נראה כי מדובר בכיבוד הורים במובן היפה והעמוק של המילה. כך חשב גם יועץ התקשורת ירח טוקר שפנה אל ה'צעיר' ואמר לו כי הוא מקנא בו על הגן עדן לו יזכה בשל כיבוד ההורים שלו.
אלא שהתשובה שקיבל הפכה את התמונה על פיה. האיש חייך בעצב ואמר: הלוואי. אבא שלי כבר לא בחיים. טוקר התקשה להאמין ושאל מי הוא האיש שלצידו, זה שמקבל ממנו יחס של בן לאביו מדי בוקר, ואז הגיעה התשובה הפשוטה והמטלטלת: אני לא מכיר אותו אישית. יום אחד ראיתי שהוא מתבלבל בתפילה ולא שומע טוב את החזן – והחלטתי לעזור לו.
עוד באתר:
מאז עברו שלוש שנים. שלוש שנים שבהן, יום אחרי יום, בקיץ ובחורף, בגשם ובחמסין, הם יושבים יחד ומתפללים שעה שלמה. לא קרובי משפחה, לא חברים ותיקים, אפילו לא מכרים. רק שני יהודים שנפגשו בבית הכנסת – ואחד מהם בחר לא להשאיר את השני לבד.
