"עיני החייל פעורות בפחד; הוא מבין שהרחפן יהרוג אותו"

4 שנים ימלאו היום (שלישי, ז' באדר), למלחמה באוקראינה לפי לוח השנה הלועזי. 4 שנים מדממות, קשות ורבות סבל. אף אחד לא האמין אז, כאשר רוסיה פרצה לאוקראינה לאורך קו חזית שנמתח על קרוב ל-2,000 קילומטרים שהיא תיארך זמן רב כל כך ותהפוך למלחמת סחבת מהדהדת.

למעשה, המלחמה הנוכחית הפכה למלחמה הרוסית הארוכה ביותר זה עידן ועידנים. בעת תקופת "החזית המזרחית" במלחמת העולם השנייה, מול גרמניה, נלחמו הרוסים פחות מ-4 שנים; כך גם בימי החזית המזרחית בימי מלחמת העולם הראשונה. המלחמה מול נפוליאון היתה קצרה בחצי.

אם כבר מלחמת העולם הראשונה, נדמה שההגדרה של המלחמה הנוכחית היא "מלחמת שוחות", כפי שכונתה המלחמה ההיא. מלחמה סטטית שבה הצדדים תקועים זמן רב באותו מקום מבלי יכולת כמעט להתקדם, וזאת למרות 110 השנים שחלפו מאז והביאו איתם להתפתחויות אדירות בשדה הקרב המודרני.

הלכה למעשה רוסיה כבשה בשנה האחרונה שטחים העומדים על סך 0.9% משטחה של אוקראינה, ובתרגום מעשי, סדר גודל של 6,000 קמ"ר. זה שטח ששווה בגודלו לשטחן של יהודה ושומרון וגוש דן ביחד.

המלחמה הזו קשה ואכזרית ומתנהלת על כל תא שטח קטן באיטיות שוחקת. השנה האחרונה תיזכר גם בכך שבה הרוסים לא ניסו לכבוש רק את חמשת המחוזות המוכרים מתחילת המלחמה – לוגנסק (שנכבש כליל), דונייצק, חרסון, חרקוב וז'פרוזיה, אלא גם את מחוז דנייפרופטרובסק. למחוז זה ישנה חשיבות גדולה במיוחד, ונניח לרגע את הזווית היהודית, בשל היותו מחוז תעשייתי חשוב מאוד ובשל היותו שוכן על נהר הדנייפר החוצץ בין מזרח אוקראינה למערבה.

עתה, 4 שנים למלחמה יצאנו לסקור אותה לעומק יותר, להבין במה השתנתה בשנים האחרונות, מה קרה לשדה הקרב המודרני, וגם לדעת מה ההשפעה הדרמטית עלינו.

כשפרצה המלחמה באוקראינה ראינו שיירות שריון רוסיות שועטות קדימה לעומק של מאות קילומטרים בשטחה. מנגד מה שבלט באותם ימים היו מארבי השריון המוצלחים שהעמידו האוקראינים ושהצליחו לבלום את טורי השיריון הרוסיים מלהבקיע פנימה. בעזרת טילי כתף נגד טנקים, בעיקר בריטיים אך גם מדגם 'ג'אלווין' האמריקאי הם הצליחו להבעיר את הטנקים הרוסים ולמנוע מהם להתקדם ולכבוש את קייב או את הערים החשובות האחרות.

אלא ששני הצדדים עשו מאז חישוב מסלול מחדש, ומה שהפך ללהיט החדש בשדה הקרב היו רחפנים "מטילים", כלומר רחפנים שמטילים רימונים ופוגעים בחפירים. הגעת הרחפנים לחזית סימנה את תחילתו של עידן חדש ומדאיג בלוחמה המודרנית. כלים מעופפים זעירים שחגים מעל ליעד אסטרטגי, מפתיעים אותו מלמעלה ופוגעים בו באמצעות פצצות קטנות שחודרות הישר לליבו. הראשונים שהשכילו ללמוד מכך היו האיראנים וזרועות ציר הרשע שלהם. במתקפת חמאס בשמחת תורה ראינו הדגמה של הלקח שהם למדו מהמערכה באוקראינה. חמאס הצליח להשבית באמצעותם את מערכות 'רואה יורה' ומצלמות אסטרטגיות אחרי שבישראל לא השכילו למגן אותם בגגותיהם, מתוך הבנה של המציאות החדשה.

 

בשנה האחרונה נתקלנו בשינוי בלוחמת הרחפנים. שינוי מדאיג, מסוכן ומעורר חלחלה בזווית הישראלית שלו. בחודש האחרון, מאז ביקור נוסף שלי באוקראינה ולקראת כתיבת הטור הזה, לצד עיון במפות עם נקודות הציון המדויקות של נקודות הקרבות העדכניים, צפיתי בעיון במאות רבות של סרטונים שמגיעים מהחזית – הן כאלו המגיעים מהצד האוקראיני והן כאלו המגיעים מהצד הרוסי.

השינוי שעלה מהם, שעוד ילמד בבתי ספר צבאיים שנים קדימה, הוא הגעתם לקרב של רחפנים מתאבדים. הללו נשלטים מרחוק על ידי משגריהם המיומנים, מתמרנים בגובה נמוך בינות לעצים, ואדיות ובתים ומתפוצצים על רכבים, בתים, מחסני נשק וכמובן חיילים.

ועם היותם נפוצים יותר בשנה האחרונה חלו בה עוד כמה תמורות: בתחילה הופיעו הרחפנים עם מטען קטן במשקל של 100 או 200 גרם חומר נפץ מרסק, או עם רימונים שהורכבו עליהם. כיום, לדברי הרוסים, הם כבר משוגרים עם שניים וחצי קילוגרמים של חומר נפץ, לעיתים עם רסס וזה הופך אותם לקטלניים מאוד. בסרטונים שראיתי הם מוטטו לחלוטין בתים אוקראינים מטים ליפול האופייניים לאזור זה של מזרח אוקראינה, שאליהם חדרו דרך החלונות או הדלתות.

שינוי נוסף הוא המיגון המיוחד שהולבש על המשוריינים והרכבים הצבאיים. מיגון שבסופו של דבר לא עוזר במאומה: על הרכבים הצבאיים הולחמה מסגרת של סורגים, שממוקמת בדרך כלל במרחק של כחצי מטר משלדת הרכבים, ועוטפת אותם מכל הכיוונים. היא נועדה לבלום את הרחפנים ולמנוע מהם לפוצץ את הרכבים הקרביים.

 

אלא שהרוסים מצאו פתרון מדאיג גם לזה. הם משגרים נחיל רחפנים שנע יחד. הראשון, ולעיתים נדרש לכך גם השני, מפוצצים את מסגרת הסורגים, היתר חודרים בעדה ומנסים כל אחד בתורו למצוא נקודות תורפה ברכבי הקרב.

לפעמים אחד מהם פוער חור קטן בדפנות הרכב והאחרים מנסים להרחיבו, עד שהאחרון שבהם חודר פנימה ומפוצץ אותו מבפנים. לעיתים כל אחד מהם מתמקד באזור רגיש אחר. אחדים מנסים בנקודת החיבור של הצריח ומרכב הנגמ"ש או הטנק, יש כאלו שמתמקדים בגלגלי משוריינים מתוך הבנה שהם יעלו בלהבות וישרפו איתם את המשוריין כולו, ואחרים מתמקדים במנוע. כך או כך זה מצליח לרוסים מאוד.

בלית ברירה, זה גרם לאוקראינים להשתמש ברכבי שטח של מיצובישי – בעיקר מיצובישי טרייטון (זה המקביל לרכבי טויוטה הפתוחים מאחור שהכרנו בשימוש ארגוני הטרור) ומיצובישי פאג'רו, אבל הללו פגיעים ודליקים מאוד, ולמרות שהם מצויים יותר, הם הולכים וכלים במהרה.

אגב כך, במצב המלחמה הנוכחי, שמתי לב, טנקים הם מחזה נדיר מאוד. בצד האוקראיני כבר לא נותרו כמעט טנקים ומשוריינים, והצד הרוסי לא מקרב אותם לחזית כדי שלא ייפגעו.

כאמור לעיל, זו מלחמת שוחות אמיתית על מלא. מלחמה שבה נראים חיילים בודדים או זוגות של חיילים שנעים בצמדים ביערות או בשדות ומנסים לטהר ברגליהם שטחים שהופצצו קודם לכן על ידי רחפנים. זו גם פשר ההתקדמות האיטית.

ואם דיברנו על מחסור של משוריינים אוקראינים, למדתי משהו נוסף מהצפיה בסרטונים מהחזית: בעוד האוקראינים מתמקדים בפגיעה בחיילים, הרוסים מתמקדים דווקא בכלי רכב. כלומר, אם מפעיל הרחפן מזהה חיילים שנמלטים מתוך רכב שהולך להיפגע, הוא יניח להם לנפשם ויעדיף לפגוע בכלי הרכב.

זו הסתכלות מעניינת מאוד על מציאות המלחמה. האוקראינים מתמקדים ב'הון האנושי', הרוסים לעומת זאת מעדיפים לפגוע בכלי המלחמה עצמם.

הם מבינים שמספר כלי הרכב מצומצם ושהמערב כבר לא מזרים רכבים ומשוריינים כבעבר ומעדיפים לנטרל את היכולות הללו של האוקראינים. מה גם שבעיניהם חיילים שרכבם הופצץ כעת ינוסו לכל עבר ויהיו יכולים להיות מושמדים מאוחר יותר על ידי ארטילריה רוסית או רחפנים נוספים שיצודו אותם באזורים אליהם נמלטו. החיילים הנמלטים מוצאים עצמם כעת באמצע החזית, בקור מקפיא ובשלג עמוק, כשציוד המלחמה שלהם ברכב שעלה באש, וצריכים לנווט את עצמם באזור מלא באש תופת. זו למעשה מעין מחלוקת במציאות. ימים יגידו מי מהצדדים צדק בדרך שבה נקט.

כך או כך, אם דיברנו על ה'הון האנושי' הרוסי. הרי שבעוד שהצד האוקראיני שולח את מיטב בניו לחזית, בצד הרוסי המצב שונה. לפי מה שלמדתי מהסרטונים האוקראינים עולה כי כמחצית מהחיילים הרוסים אכן היו חיילים צעירים מיחידות מובחרות (לפי ציוד הלחימה שהיה עליהם), אך מחציתם היו מבוגרים (כנראה אסירים משוחררים ששוחררו מכלאם בתמורה למלחמה בחזית, או כאלו המגיעים מהפריפריה הרוסית העניה), צפון קוריאנים, צעירים ממדינות ערב וכן כאלו המגיעים ממדינות באפריקה, כדוגמת קניה או אוגנדה. הללו הפכו לבשר התותחים של המלחמה האכזרית. מותם נועד למנוע מוות של אזרחים רוסים מן השורה, למנוע תסיסה פנימית, לוותר על תשלום פיצויים ולחסוך בחיי חיילים צעירים שעתידם לפניהם.

איך הבחנתי בכך? ובכן, המלחמה הקשה הזו הביאה עימה מימד אכזרי מאין כמותו. כשרחפן מתאבד מתקרב לחייל כדי לפוצץ אותו, ניתן לראות מקרוב את פניו. בחלק מהמקרים החיילים שאליהם מתקרב הרחפן אדישים. או שהם לא מבינים שמדובר ברחפן שאמור להרוג אותם, או שהם כבר אדישים לגורלם. בחלק אחר עיניהם נפערות מתדהמה כשהרחפן מגיח לפתע. בכל מקרה, בסרטונים האלו אפשר לראות את זהות החיילים. כאמור, חלקם עם עיניים מלוכסנות ותווי פנים קוריאניים, אחרים שחורים או בעלי חזות ערבית, ויש כאלו עם תווים סלאביים אך חסרי שיניים ובעלי שיער שיבה. בתווך יש גם צעירים לוחמניים. הללו נבדלים בכך שהם מנסים לנוס על נפשם או לירות ברחפנים.

 

בעבר קראתי כי האדם עבר להילחם ברובה במקום בחרב או בחנית, בין היתר כדי שהוא לא יצטרך להביט בפניו של היריב לפני שהוא פוגע בו. המלחמה הנוכחית שברה את הכלל הזה. נראה שציידי הרחפנים משני הצדדים נהנים לצלם את פניו של היריב לפני שהם פוגעים בו וזה מעניק להם סיפוק של הצלחה. כמה עצוב.

העיון המתמשך בסרטונים מהחזית לימד אותי כי למרות שהאוקראינים זריזים, ערמומיים, יצירתיים, נועזים, ששים אלי קרב וחושבים מחוץ לקופסא, הרי שבסוף הרוסים מנצחים. הרוסים, הכבדים והצפויים יותר מביאים כאן כוח אש אדיר שמולו אין סיכוי. מי שמעניקה להם אורך נשימה אדיר זו סין, יצרנית הרחפנים הגדולה בעולם.

היא מזרימה אליהם רחפנים (ואולי גם מטיסי רחפנים) בלי סוף והרוסים פשוט מציפים בהם את השטח. גם האוקראינים לא טומנים את ידיהם בצלחת וחברות רחפנים מכל העולם שולחים אליהם רחפנים ומפעילים, זאת לצד מפעלי רחפנים שהוקמו בשטח אוקראינה, אבל הצד הרוסי-סיני מביא מאסה גדולה יותר.

מה שכן, הרחפנים האוקראינים מופיעים עם עדשה אופטית טובה בהרבה, בעוד הרוסיים מציגים לעיתים קרובות רחפנים שמציגים תמונות מטושטשות. האוקראינים גם מציגים יכולות ניווט ובלימה טובים יותר, בעוד הרחפנים הרוסים-סיניים אגרסיביים ומגושמים יותר.

לפני כחצי שנה האוקראינים ועמיתיהם בעולם חשבו שהם מצאו פתרון לבעיה: בעזרת תרומה של דייגים מהולנד הם פרסו רשתות דיג מעל כבישים ונתיבי תחבורה חשובים בחזית, לאורך מאות קילומטרים. דא עקא שהרוסים מצאו דרך לעקוף זאת. הם למדו 'להשחיל' רחפנים מתחת לרשתות הדייג ולהפציץ כל מה שזז מתחתם.

עוד משהו שקרה בשנה האחרונה זו הופעתם של מארבי רחפנים. הרוסים שתלו מאות רחפנים ש'נחים' בצידי הדרכים ואורבים לרכבים שנעים בהם. כשהם מזהים רכבים או חיילים עוברים, הרחפנים ממריאים פתאומית, מרחפים כמעט בגובה הקרקע ותוקפים את הציוד הצבאי האוקראיני תוך שניות. החיילים האוקראינים שהורגלו לזהות רחפנים שמרחפים מעליהם, כמעט לא מצליחים לברוח מתקיפות שכאלו.

בשל כל אלו, מה שהפך ליעדי התקיפה החמים ביותר כיום הם מפעלים בהם מיוצרים רחפנים או בסיסים מהם הם משוגרים. שני הצדדים כנראה מהנדסים לאחור צילומי לוויין, עוקבים אחרי נתיב הגעת הרחפנים לחזית ומנסים לפגוע במקומות מהם הם יוצאים.

פסקה נרחבת בהרבה צריך להקדיש גם למלחמות הרחפנים בינם לבין עצמם. הרוסים מפריחים בחזית מאות רחפנים קטנים שמנטרים את השטח ומיירטים רחפנים אוקראינים כבדים מדגם 'באבא יגא' העושים דרכם להפציץ מטרות רוסיות. ה'באבא יגא' למשל, הם רחפנים כבדים מאוד, בקוטר של כמטר וחצי שנושאים מטען נפץ גדול במיוחד והפכו לסיוט של החיילים הרוסים במלחמה. אחרי תקופה שבה הביאו לאבדות כבדות, הרוסים הציבו להם מארבים בדמות רחפנים קטנים וזולים שנמצאים כל העת באוויר, רודפים אחרי הרחפנים האוקראינים ומפילים אותם. גם האוקראינים עושים זאת כמובן בתורם, אבל בצורה קטנה בהרבה.

בשורה התחתונה, המלחמה באוקראינה אינה מלחמה קלאסית של פעם. הרחפנים מנהלים אותה, והם מפילים חתתם על הכול.

 

מה שעוד יש לטובת הרוסים זו ארטילריה כבדה, כזו שכבר כמעט ואינה נמצאת אצל האוקראינים. הרוסים, להפתעתי, הסיקו מהר מאוד מסקנות והפכו את הארטילריה שלהם למדויקת יותר. לא עוד פיזור רחב ולא יעיל בשטח, אלא ירי מדויק מאוד שמופצץ ללא רחמים עמדות, רכבים וריכוזי חיילים אוקראינים. בכך הרוסים גובים מהאוקראינים מחירים כבדים מאוד, מחירים שהאוקראינים בתורם לא יכולים לגבות כיום מהם.
הרוסים גם החלו בשנה האחרונה "לבזבז" טילים בליטסיים כבדים ומדוייקים מאוד, דוגמת 'איסקנדר' על יעדים צבאיים בחזית. למרות שכל טיל כזה עולה הון ולמרות שהם משאב מצומצם, הבינו במוסקבה שלפעמים יש צורך להתקדם ולהשמיד מפקדה או מעוז עקשן באמצעות טיל בליסטי מדוייק.

עוד במסגרת זו צריך לציין כי הידיעות במערב לפיהם הרוסים מאבדים ביום כ-1,000 חיילים או יותר הם מלחמה פסיכולוגית על מלא. עקבתי ברצף אחרי סרטוני הפגיעות ברוסים שהעלה גם הצבא האוקראיני וגם יחידות לוחמות אחרות, ובמקסימום מצאתי 50 עד 100 חיילים רוסים מתים ביום אחד. המלחמה היום מתועדת בהכל, ואם מספר הנפגעים היה גדול יותר, היינו רואים את זה בא לידי ביטוי בשטח. היו ימים בהם מספרים כאלו היו נכונים, בעיקר בתחילת המלחמה כאשר עשרות טנקים פוצצו ביום על יושביהם, או בסיסים שלמים נמחקו באש ארטילרית אוקראינית, אבל היום המצב שונה.

בנושא הזה, כאמור, מדובר במלחמה פסיכולוגית של המערב, שמנסה לייצר תסיסה ברוסיה. זה מזכיר את הפייק-דיווחים לפני כשנתיים על כך שמנהיג רוסיה פוטין חולה וגוסס.

לפני שנעבור לזווית הישראלית, הנה עוד משהו שקרה השנה בחזית: בביקורי בקייב לפני כחודש וחצי, בכ"ד טבת, בדרכי לציון אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן, "בעל התניא" והשולחן ערוך הרב, בהאדיטש, נתקלתי בעיר חשוכה וקפואה. החורף הזה היה הקשה ביותר באוקראינה מפרוץ המלחמה. אלו לא רק גלי קור מקפיאים יותר מכל שנה, אלא גם העובדה שהרוסים החלו להפציץ במכוון את כל מתקני האנרגיה האזרחיים באוקראינה.

מיליונים רבים של אזרחים נמצאים בכל רגע נתון במשך כמה ימים ללא חימום או מים, והמצב האזרחי שם – קטסטרופלי. בשעה שהקור מגיע לכדי 20 מעלות מתחת לאפס, יותר מאלפיים בנייני מגורים ענקיים בקייב לבדה הפכו למקפיאים מכיוון שהחימום בהם פסק ומסכנים את היושבים בהם. רגע לפני שחברת החשמל המקומית מסיימת לתקן את המתקנים הרוסים, נוחתים בהם או בתחנות המשנה שלהם רחפנים או טילים רוסיים ומשביתים אותם מחדש.

ראש העיר קייב קליצ'קו ביקש כבר לפני חודש מכל מי שיכול לעזוב את העיר, שינטוש אותה, ולא פחות מ-600,000 תושבים נענו לקריאה. הרוב כמובן לא יכולים להרשות לעצמם לעזוב ואנשים מוצאים את עצמם מתהלכים בבתיהם עם בגדי סקי או בגדים תרמיים. הרוסים לוחצים חזק. הם רוצים לשבור את העורף, לשבור את המורל בחזית ולהביא לעם ללחוץ את זלנסקי ולבקשו לעשות וויתורים אסטרטגיים.

 

בהקשר הזה צריך להזכיר שהחלום של טראמפ להביא להסכם שלום בין המדינות הוא חלום באספמיה. הדרישות של הרוסים לוותר להם על כל השטחים שכבשו הן בלתי הגיוניות. זלנסקי לא יוכל בשום קונסטלציה לוותר על 20 אחוזים משטחה של מדינתו, והמלחמה הזו לא הולכת להיעלם.

לפני כחודש פגשתי בחיילים יהודים שגויסו לצבא האוקראיני שסיפרו לי מזווית ראייתם על המצב.

הם הפצירו בי להביא את השינוי הדרמטי המתחולל בחזית לכל מי שידי מגעת: "אנו מתחננים למקבלי ההחלטות בישראל שיסתכלו על מה שקורה בחזית, יסתכלו מידי יום על הסרטונים שאנחנו והרוסים מעלים מפעילותם של הרחפנים המתאבדים ויסיקו את המסקנות!" אמרו. "ישראל צריכה ללמוד מצד אחד גם איך להפעיל ולתמרן את הרחפנים, ומצד שני איך כדאי להתמגן מהם. עלות רחפן עולה כ-500 עד 1,000 דולרים, הם אינם מתבלים ואינם דורשים מחסני אפסנה גדולים. הם בפועל משמשים לתחליף של חיל רגלים, חיל לוגיסטיקה, אוויר, תותחנים, שריון ואפילו צלפים גם יחד. אם עד לפני כשנה כדי לשגר כוח עם אספקה לחיילים שנמצאים בבסיס מבודד ורחוק במרחק של שבעה קילומטרים, למשל, מבסיס אזורי גדול יותר, היינו צריכים חיילים שיעשו מסע הישרדות שיארך בין יום אחד לשלשה, ושחלקם לא ישרדו אותו, היום אפשר לעשות את זה תוך דקות בודדות עם רחפן גדול. במקרה הכי גרוע הוא יופל ונשלח רחפן נוסף".

כולי תקווה שבמערכת הבטחון יש אכן אנשים שעוקבים יום וליל אחר מה שקורה שם, במזרח אירופה. באופן אישי אני יכול להעיד על ימים בהם צפיתי ברצף במשך שעתיים בסרטונים טריים מפעילות הרחפנים שהגיעו ביום אחד מהחזית. זה אומר הרבה מאוד. החומר שמגיע משם רב כל כך שרק סומא יוכל לעצום עיניו מלראות ומלהסיק מסקנות.

בימים שבהם אוטוסטרדת הרחפנים ממצרים ומירדן מתגברת באמצעות רחפני ענק שיכולים לשאת גם אדם קטן משקל, אפשר רק להתחלחל מהמשמעות: ביום אחד למשל, יכולים להופיע רח"ל עשרות רחפנים כבדים בו זמנית, להתפוצץ על כל עמדות השמירה בגבול ואחריהם יפרצו עשרות מחבלים חמושים, על גבי טנדרים את הגבול, זאת במקביל לעשרות רחפנים אחרים שיתקפו בו בזמן יעדים אזרחים משמעותיים.

 

אלו יכולים להיות גם רחפנים של חות'ים שחדרו לירדן, מסתתרים בהרים בה, ומחכים ליום פקודה שבו יתקפו למשל את אילת או שדה התעופה רמון. התרחישים האלו אינם דמיוניים כפי שניתן לחשוב. הם מציאות שחייבים להביט לה בעיניים. המלחמה באוקראינה נותנת לנו שיעור בחינם. חייבים לקוות שיש מי שעוקב, לומד ומלמד, כדי שלא נשלם על כך היל"ת במחיר דמים יקר מאוד.