מהפור לענווה: סוד המהפך של פורים

פורים על שם הפור, הפור הוא הגורל. ישנו גורל של חלוקת הארץ, זהו גורל חיובי. ישנו גורל של יום הכיפורים, זהו גורל חיובי. ישנו הגורל של פורים, הגורל שעשה המן לדעת באיזה יום לפגוע בעם ישראל, זה גורל רע! פור לשון התפוררות, כמו שכתוב בנביא ישעיהו: “רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ”.

לפי זה אפשר להבין את המילה: פור הוא הגורל, “הפיל פור הוא הגורל לפני המן”. לכאורה יש לתמוה — מדוע כפל הכתוב שני לשונות, פור וגורל? אלא שהכתוב רומז לשני מובנים הפוכים. המן ברשעתו הפיל פור — גורל של פורענות ורעה לישראל, אך אותו מעשה עצמו נהפך להיות גורל לטובה, והוא ה“גורל לפני המן” — לטובתו המדומה של המן.

ואכן לבסוף נקראו הימים הללו “פורים” על שם הפור. אולם עדיין יש להתבונן: אם נעשה כביכול “פור” אחד בלבד, מפני מה נקרא החג בלשון רבים — פורים? ויש לומר שריבוי הלשון רומז למהפך הכפול שביסוד הנס: פור שנראה כגורל של כליה נהפך לגורל של ישועה, וריבוי ה“פורים” מבטא את ריבוי ההתהפכויות — מן פורענות לרחמים, ומיגון לשמחה.

המתבונן יראה שמרדכי ואסתר נהגו בהנהגה הפוכה לחלוטין כלפי המן הרשע. מרדכי — “לא יכרע ולא ישתחוה”. מבאר בספר ראשון לציון לבעל האור החיים: מדוע נאמר בלשון עתיד? הלוא מתאים היה יותר לומר “לא כרע ולא השתחוה”. אלא שיש כאן לימוד עמוק — שאף על פי שיכול היה מרדכי להימנע מעימות עם המן בלא לעורר את חמתו, על ידי שלא יימצא בקרבתו, לא כך נהג מרדכי. לא זו בלבד שלא התרחק, אלא התאמץ והשתדל להיות סמוך להמן, ובאופן מתריס נשאר זקוף ועומד — לא יכרע ולא ישתחוה. עבר לידו ובכוונה לא רצה להשתחוות אליו.

מרדכי היהודי מסרב לכרוע ולהשתחוות להמן, למרות צו המלך. לכאורה עולה שאלה קשה — מדוע עמד מרדכי בעקשנות כזו, אף שהדבר הכניס את כלל ישראל לסכנת השמדה?

כבר בפרשת יעקב ועשו מצינו עימות יסודי סביב הבכורה והברכה. עשו, השב מן השדה עייף, מבקש מיעקב מן הנזיד, ויעקב מתנה זאת במכירת הבכורה. התורה מדגישה: “ויבז עשו את הבכורה” — לא רק עסקה טכנית, אלא גילוי יחס פנימי של זלזול בערכים רוחניים. בהמשך, כאשר יעקב מקבל את הברכות מיצחק, עשו מתמלא חימה ומבקש להורגו. נוצר כאן דפוס עמוק: מאבק בין תפיסות עולם, בין בכורה רוחנית לבין כוח ושררה חיצונית.

יעקב, בדרכו לפגוש את עשו, נוקט מהלך כפול — מצד אחד הכנעה חיצונית, מתנות והשתחוויה, ומצד שני עמידה פנימית איתנה. ההשתחוויה אינה ביטול זהות אלא הנהגה מחושבת להצלה ולתיקון.

על פי דברי האריז"ל וספרי הקבלה, המאבק במגילה משקף המשך של אותו שורש: המן האגגי קשור לשורש עשו והנחש הקדמוני, ומרדכי לשורש יעקב. אין זה רק סיפור היסטורי אלא התנגשות מהותית. כריעה להמן איננה מחווה חברתית אלא הכרה בסמכות ערכית־רוחנית פסולה. לכן סירובו של מרדכי איננו מרד אישי אלא עמידה עקרונית על זהות ישראל. דווקא מתוך אותה עמידה נולד המהפך — “ונהפוך הוא”. מה שנראה כסיכון הופך ליסוד ומקור הישועה והתקווה.

לכן נאמר על מרדכי היהודי בסוף המגילה: “ודובר שלום לכל זרעו”. חז"ל (מגילה יב ע"א בשם רבא) רומזים שאין זה תיאור מקרי בלבד, אלא ביטוי לשורש נשמתו והנהגתו. מרדכי מייצג את בחינת יעקב אבינו — קו האמצע, הממוצע, המאזן בין חסד לדין. ולכן כאשר נאמר בהמן “ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו”, יש כאן זכרון חיבור והמשך ברור ללשון שנאמרה בעשו: “ויבז עשו את הבכורה”. הזלזול הוא גילוי של עמדה פנימית — דחיית הערך המהותי של מרדכי.

המן מתגאה ב“רוב בניו וכבוד עשרו”, ממשיך את שפת ה“יש לי רב”, המזוהה עם עשו. מנגד, יעקב אבינו נוקט לשון שונה בתכלית: “יש לי כל”. זו לא רק בחירה סגנונית, אלא שתי תפיסות קיום: “רב” מבטא ריבוי חיצוני וכוחני, ואילו “כל” מבטא שלמות פנימית שאינה תלויה בהשוואה לאחר. מרדכי, בבחינת יעקב, מייצג זהות יציבה, קו אמצע ודיבור שלום לכל זרעו. המן, בבחינת עשו, מייצג את שפת הריבוי, התחרות והזלזול. ומתוך המתח הזה עצמו נולד המהפך של פורים — גילוי הנהגה עליונה המבררת את ערך ה“כל” על פני ה“רב”. יש לי כל של יעקב ומרדכי מנצח את ה“יש לי רב” של עשו והמן.

יעקב השתחווה לעשו, ומרדכי יתקן על ידי שהוא לא כורע ולא משתחווה להמן. על מרדכי נאמר לא יכרע ולא ישתחווה לשון עתיד — לא עבר, מדוע. ללמד בא שאף על פי שיכל מרדכי להימנע מלהשתחוות להמן בלא להעלות את חמתו וזאת על ידי שידאג שלא להימצא בקרבתו, לא כך נהג מרדכי אלא התאמץ והשתדל להיות סמוך להמן, ובאופן מתריס נשאר זקוף ועומד לא יכרע ולא ישתחוה.

מרדכי הבהיר לסובבים אותו — דעו לכם, יהודי אני, וליהודי אסור להשתחוות לצלם. ואף אם ציווה המלך להשתחוות להמן, לא ציווה על היהודים להמיר את דתם. צו המלך מחייב במסגרת המלכות, אך אינו עוקר את עצם זהותו ואמונתו של אדם מישראל.

טענתו של מרדכי הייתה שהסיבה שאינו משתחווה להמן היא שבכיסו מצוי פסל. “ויגידו להמן” — סיפרו להמן, אתה יודע מדוע מרדכי לא משתחווה? סיפרו לו את דברי מרדכי ויעצו לו להסיר את הפסל, ובכך לבחון אם אמנם זו סיבת הסירוב. לכן נשים לב: במגילת אסתר פרק ג פסוק ב כתוב “וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי כן ציווה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה…”, ופה המן עדיין לא כועס. אחר כך כתוב: “ויאמרו עבדי המלך אשר בשער המלך למרדכי מדוע אתה עובר את מצות המלך…”, ועדיין המן לא כועס, לא מתמלא חימה. אבל אחר כך כתוב: “וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו וימלא המן חימה”. למה המן לא כעס מיד? אלא שביקש לבדוק את הדברים והסיר את הפסל. אולם אז נאמר: “וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו” — לו דייקא, להמן עצמו ולא לפסל — “וימלא המן חימה”.

משמע שמרדכי אכן ביקש לעמוד בעמדה מתריסה, והיה האדם היחיד בעולם — מלבד המלך והמלכה — שלא כרע לפני המן. כל הנהגתו הייתה בהתרסה גלויה ובקו של עמידה זקופה.

אסתר, לעומתו, נהגה בהנהגה הפוכה לחלוטין — קירבה את המן, גידלה ורוממה אותו. בספר מנות הלוי מובאים דברי חז"ל בהרחבה, כיצד נהגה אסתר בסעודה באופן שהעצים את מעמדו של המן, עד שנדמה היה כאילו הוא שותף בכבוד המלכות. הדברים הגיעו לידי כך שהמן אמר: “גם למחר אני קרוא לה עם המלך”, הרגיש שאסתר מעריכה אותו.

שתי הנהגות, של מרדכי ושל אסתר, הן לכאורה דבר והיפוכו. אז — עם מי הצדק? ומהי הדרך הראויה בהתמודדות עם רשע? האם להכניע ולהתקרב, כדוגמת אסתר, או לעמוד בתקיפות ובהתרסה, כדוגמת מרדכי?

בתיקוני זוהר כתוב שיום הכיפורים כמו פורים. יום פורים הינו מרומם ונשגב עד מאוד והוא כמו היום האדיר בשנה. כתוב “ויבוא המלך והמן”… אסתר עשתה משתה. כמו הכהן הגדול שביום הכיפורים עושים גורל ונוטלים שני שעירים שווים ממש הן במראה הן בקומה והן בדמים, ועורכים גורל אחד לה' והשני לעזאזל.

מה המשמעות של מעשה זה ומפני מה רק לאחריו הכהן הגדול מתוודה ונמחלים עוונותיהם של עם ישראל? מדוע דווקא לאחריו באים הווידוי וכפרת העוונות? אלא שזהו סוד עצום: מרוממים את הס"מ, מרוממים את כוח הקטרוג ונותנים לו מקום בתוך סדר העבודה. משווים בין הרע לבין הטוב, בין השעיר שהוא קורבן לבין זה שהוא לעזאזל. ומהו ההגיון לדבר בלשון של השוואה? אלא שזהו גילוי של עומק הנהגת הייחוד — שגם כוח הנראה כמתנגד נכנס אל תוך רצון ה', וכל כולו אינו אלא כלי בתוך סדר התיקון האלוקי. גם הרע מתהפך לטובה.

עומק הכוונה בדבר: שני שעירים — זו חלוקה שנראית כשווה. באותה שעה שהס"מ מקבל דורון כה גדול מידי הכהן הגדול, פיו נסתם מלקטרג. כל כולו אחוז תדהמה והתרגשות על הזכות שנפלה בחלקו, עד שבמקום להיות קטגור — נעשה סנגור. והוא עצמו כביכול אומר: ראה את עמך ישראל, מתענים וצמים, לבושים לבן כמלאכי השרת.

הס"מ מקבל “מתנה” — מה הכוונה? הס"מ בעצמו, השטן הוא היצר הרע, הוא גם שליח מאת בורא עולם. הוא לא רוצה לצער את עם ישראל, הוא רוצה לאתגר את עם ישראל, וגם שעם ישראל נופלים, הוא רוצה שהם יתרוממו. הוא לא רוצה להפיל בשביל להכניע, הוא רוצה להפיל כדי שעם ישראל יעשו תשובה, כדי שעם ישראל יתחרטו מלהקשיב ליצה"ר. יש לו כוונה טובה: הוא עושה מעשים מפילים אך כוונתו היא טובה. לכן כמו נותנים לו גם דורון ביום כיפור, זה נק' השעיר שהוא לעזאזל, כי ביום כיפור מגיעים לדרגה שזוכים להבין שכל העולם הזה הוא רק עולם של טוב, קושי ואתגרים, אך לא על מנת להשפיל ולהפיל את האדם.

וזו השעה שבה הכהן הגדול מתוודה על חטאי ישראל, כי אז מגלים שגם את הרוע ואת החטאים אפשר לרומם — זדונות נעשים כמו זכויות. שעיר אחד קורבן ושני לעזאזל: אחד מסמל כח הטוב והחיובי שיש בעולם, ואחד את הכח השלילי שיש בעולם, ולכל כח יש תפקיד.

וכך נבין מדוע הזמינה אסתר את המן לסעודה. הנהגה הנראית תמוהה, אך שורשה עמוק: “אם רעב שונאך האכילהו לחם… כי גחלים אתה חותה על ראשו”. היא ביקשה “יבוא המלך והמן” — על ידי שקירבה את המן, גידלה ורוממה אותו, נשבר תוקפו ונחלש כוחו.

וזו הסיבה שאמרה “יבוא המלך והמן”. כל פעם שכתובה המילה “המלך” במגילה הכוונה היא גם לבורא עולם, לכן “יבוא המלך והמן”. היא כמו עושה השוואה בין הטוב לרע, בין המלך — לבין המן, מדוע? כדי להחדיר את המחשבה ולהטמיע התפיסה, שהכל מגיע מבורא עולם.

מרדכי לא משתחווה להמן ואסתר מרוממת את המן. מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. גם אסתר מסכימה, רק שאסתר אומרת: יש הרבה אנשים שחושבים שהרוע הוא נעים, יעיל ומקדם; יש הרבה אנשים שחושבים שהרוע לא כל כך גרוע. ולכן אסתר אומרת: ניתן לרוע להיות בשיא שלו, בגדולה שלו. נעלה את הרוע הכי גבוה שאפשר, נרומם את הרוע — את המן — לשיא, ומשם נפיל אותו, מאגרא רמה לבירא עמיקתא.

וכך יש מי שיבחר בדרך של מרדכי — מראש להאמין לגדולי ישראל, לא לכרוע ולא להשתחוות. ויש מי שלא מבין את עומק חכמת חז"ל; הוא צריך ללמוד על הדרך הרעה, הוא מקנא בדרכו של המן. לכן אומרים: תתבונן טוב טוב בהמן, אתה רואה את הדרך שלו — בסוף הוא נשבר ונופל. אסתר רוממה וגידלה את המן כמו השטן עצמו שעולה למקום שממנו יש רק להיכן ליפול. לפני שבר גאון.

על בסיס כל זה יובן מדוע רק בפורים נצטווינו: חייב איניש לבסומי עד דלא ידע. לכאורה, לא מצינו באף מקום בתורה הקדושה שיצא דבר טוב מיין; אדרבה, אומרים חז"ל שיין מביא יללה לעולם. אלא המשמעות העמוקה של “עד דלא ידע” היא שהאדם אפילו ב“לא ידע” שבנפש — לא רק במודע שלו, אלא גם בלא מודע — הוא מפנים שארור המן וברוך מרדכי.

הדרך הרגילה להבין היא שעד שלא נדע להבחין מיהו הארור ומיהו הברוך. ופירוש נוסף הוא שבנפש נגיע למקום שנקרא “לא ידע”, הלא מודע שבנפש, ושם נפנים שברור בכל ממד שבנפש — לא רק במודע אלא גם בלב, גם בהרגלים, גם בתחושות — כל מקום בנפש יפנים: ארור המן וברוך מרדכי. וגם מה שנראה רע ולא הגיוני מתהפך לטובה.

במערכת החשיבה ההגיונית מרגיש ומפנים האדם שאין לו סיכוי להתמודד מול כל הרוע שיש בעולם. פורים מסמל את השלימות שגם הרוע מתהפך למקור של טוב, עוצמה, תקווה וישועה.

לכן אסתר אמרה: “ותאמר אסתר אם על המלך טוב יבוא המלך והמן היום אל המשתה אשר עשיתי לו”. “יבוא המלך והמן היום”. על ידי שקירבה את המן, גידלה ורוממה אותו, נשבר תוקפו ונחלש כוחו.

ובפסוק הזה גם נרמז שם ה': “יבוא המלך והמן היום”. יש כאן מעין השוואה בין המלך — מלך מלכי המלכים — להמן. האם זה הגיוני? אומר בעל האוהב ישראל: זה נראה בזיון, אך האמת זה גילוי עומק הנהגת הייחוד — אפילו הרשע נכנס אל תוך סדר התיקון.

מרדכי הקניט והכעיס את המן למען יוסיף לעלות ולהתגדל, עד שתתמלא גאוותו; ואסתר רוממה וגידלה את המן — העלאה ורוממות המביאה לידי שבירה, שכן “לפני שבר גאון”. וכשכוח הרע עולה אל שיאו — שם טמונה נקודת מפלתו.

כשם שבמשתה היין אירע המהפך הגדול והמן נתלה — כך בכל פורים, על ידי היציאה מגבולות הדעת המצמצמת, מתגלה הנהגת “ונהפוך הוא”, ומתבטל כוח הרע. וזהו גם עומק ההבחנה הידועה: יום הכיפורים — כְּפורים. כשם שגורל יום הכיפורים מבטל את כוח הקטרוג, כך הפור שהפיל המן נהפך לרעתו ולישועתם של ישראל — ומכאן שמו של החג: פורים.

ניתן להוסיף ולהתבונן בהקבלה מופלאה נוספת: ביום הכיפורים, בתשיעי אוכלים ובעשירי צמים — שכן תשובה מיראה דרכה בצום ובעינוי. ואילו בפורים — בי"ג צמים ובי"ד אוכלים ושמחים, כי תשובה מאהבה עניינה דווקא בסעודה, בשמחה ובהרחבת הדעת.

ומתוך כך מתגלה נקודה עמוקה ומפליאה: הדבר היחיד ה“מחופש” בפורים, אשר אין רבים נותנים ליבם אליו, הוא פורים עצמו. יום נשגב ונורא, גדול ונעלה עד מאוד, אלא שהוא מתלבש בלבושי שמחה, ליצנות, עד כדי כך שיש מקרים על פי הלכה כאשר האדם מזיק את חבירו הוא בכלל לא צריך לשלם, רק אם זה נעשה מתוך שמחת פורים. ריבוי משתה, מתנות לאביונים ומשלוח מנות. כביכול הכול נראה קל ופשוט — שמחה, ריקודים, מתנות — אך תחת אצטלה זו מסתתרת פנימיות עצומה.

על כן נפסק להלכה שאין מדקדקים במעות פורים, אלא כל הפושט יד נותנים לו. ולכאורה יש לתמוה: כיצד יתכן לצוות על נתינה בלא הבחנה? אלא שזהו עומק עניינו של היום — יום שבו הנהגת החשבונות מצטמצמת, והלב נפתח למעלה ממדידה ושקילה. כשם שפורים עומד למעלה מן הדעת, כך גם הנתינה שבו נובעת ממקום של חסד פשוט, שאינו נתון לגבולות הרגילים.

נפסק בשולחן ערוך תרצ"ד ג' להלכה שאין מדקדקים במעות פורים אלא כל הפושט יד נותנים לו. כיצד יתכן לצוות על כילוי ממון? מדוע רק בפורים נותנים ללא הבחנה בין עשיר לרש? אלא שזהו הסוד משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.

עומק סודו של היום — “משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים”. כשם שישראל שולחים משלוח מנות ונותנים מתנות, כך כביכול מתעוררת הנהגה מקבילה של שפע מן השמים — “מידו הרחבה”. ביום נשגב זה, שבו מתגלה עומק של שמחה למעלה מן החשבון והמדידה, אף הנתינה מקבלת אופי מיוחד: אין זו רק צדקה גרידא, אלא ביטוי לאמון בשפע האלוקי ולפתיחת הלב בלא צמצום. ומתוך כך מתבאר מדוע דווקא בפורים מתבטלת הדקדקנות הרגילה — כי עצם היום עומד בסוד ההרחבה, השפע והחסד.

וכתוב בגמרא, במגילה דף ד: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר “אלקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי”. וכתב שם רש"י וז"ל: זכר לנס שהיו זועקין בימי צרתן יום ולילה. כלומר היו זועקין בתפילה לילה ויום.

וכך כתוב בגמרא שמהות קריאת המגילה יש בה מן ההודאה על הנס, גם ענין שכאשר האדם נמצא במצב של תקוה אל הקב"ה זו עצמה סיבה להושיע אותו. וכך אומר הרמב"ם על ענין קריאת המגילה: הוא כתב בהקדמה למשנה תורה שהנביאים עם בית דין תקנו וצוו לקרות המגלה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקדוש ברוך הוא ותשועות שעשה לנו. ולכן אנו קוראים את המגילה כדי לברכו ולהללו, וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה: “כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו”. מבואר מדברי הרמב"ם שכל ענין קריאת המגילה אינה אלא בשביל להודיע את ההכרה הזו שאין כה' אלוקינו בכל קראנו אליו, וכל ישועת הפורים נעשתה מחמת זה שזעקו והתפללו אל השי"ת ולכן נושעו.

יש נסים שהם שידוד מערכות הטבע, ויש נסים שהם מראים שהקב"ה מנהל ושולט על הטבע בעצמו. לא שצריכים לשבור את הטבע, אלא גם הנהגת הטבע גם היא פועל יוצא של עילת העילת וסיבת הסיבות. הקב"ה הוא מנהל את הבריאה ושולט ועושה כפי רצונו, וכל הטבע כפוף אליו.

אבל לפעמים יש מקום לטעות שבמהלך הרגיל של הבריאה, כאשר הרשעים הולכים במעשיהם ועושים כל מיני קלקולים, מזה לא יכול לצאת שום דבר חיובי. יש אור ויש חושך. אבל האמת היא שהקב"ה בורא אור וחושך, וגם רעה וחשוך יהפוך לאור וטוב.

בפורים נתגלה שגם בתוך כל מעשי הרשעים הכי שפלים של חצר אחשורוש עם כל עוצם טומאתו, גם שם הקב"ה סיבב והתערב בכל פרט ופרט. ולא רק שהוא לא נתן לרשעים לעשות כפי רצונם וביטל את פעולתם, אלא הוא גרם שעצם מעשיהם עצמם יביאו להתגלות כבוד שמיים. פורים מלמד את כח התשובה וכח התפילה, מה שמביא את הישועה אפילו בדרכי הטבע.

גם במצב של חושך גמור והסתר פנים הגדול ביותר, על ידי שהאדם זועק לקב"ה ומקוה אליו, גם אז הקב"ה מאיר לו ומושיע.

אפילו בחושך הגדול בגלות, שעמ"י בחרו להשתתף במשתה של אחשורוש, הם אחראים לגזירה של “להשמיד להרוג ולאבד”, הם אחראים לכל הצרות. בכל אופן הם עושים תשובה, הם מתפללים והם משנים גזירה. אפילו שההסתר פנים שיש הוא מחמת חטאי האדם, מכל מקום כאשר האדם כל כולו זועק ומקווה להקב"ה, אז רואים שהקב"ה מנהיג את העולם, העולם מגיע לתיקונו, ואין כל ערך והשפעה למעשי הרשעים שרוצים להצר לישראל.

ואדרבה, הקב"ה משתמש עם מעשי הרשעים עצמם כדי להושיע את עם ישראל. ההסתר הוא לא רק הסתר פנים לישראל, אלא גם סטירה לרשעים, הסתר פנים להם עצמם. הם חשבו שהם בעלייה והם מכינים את הנפילה של עצמם, המן מכין לעצמו את העץ. כך רואים במגילת אסתר פעמים רבות במהלך הישועה שכל מעשיו של המן לא רק שלא הועיל לו להצר לישראל אלא מעשיו עצמם הם אלו שפעלו את הישועה, וזו המשמעות העמוקה של “שחוק”.

וכתוב בספר יצירה פ"ה שיש 12 תכונות שהן בסיסיות באדם שנותנות לו את החיות, כגון אכילה, הילוך, ראיה, ותכונה אחת מהן — זה “השחוק”. התכונות האלה הן כנגד 12 חודשים, וחודש אדר הוא חודש השחוק.

ענין השחוק שיש בחודש אדר הוא כמו השחוק שיהא לעת"ל. לעתיד לבוא יתגלה שהכל היה לטובה, וכן הוא מועד הפורים טעימה מכך שהישועה היא תמיד קיימת במציאות, והיא נבנית בתוך המציאות. ולכן כאשר ישנה גזירה רעה על עם ישראל, מרדכי לא רק שהוא לא מצטער אלא הוא מעודד. הוא לומד עם ילדי ישראל הל' קמיצה. הל' קמיצה זה הלכות הקשורות לבית המקדש, מה שקשור לספירת העומר. מה זה קשור לזמן שיש גזירה שמרחפת מעל עמ"י? אלא שמרדכי הוא מלא בתקווה, עוצמה ואמונה בישועה, ולכן בזמן גזירה הוא אל מלמד איך למות על מסי"נ אלא איך לבנות את בית המקדש.

בגלוי דבנס שנעשה בזמן הארת פנים ובשעה שבית המקדש על תילו אין כל כך חידוש, ועיקר מה שנתחדש בנס פורים דגם בזמן של הסתר פנים לא עוזב אותנו הקב"ה ועדיין השגחתו עלינו ועדיין ידו נטויה עלינו לעשות לנו נסים מתוך ההסתר ולהושיענו, ומתוך ההסתר עצמו מתגלה ועולה ישועתו של הקב"ה.

ואמרו חז"ל בגמרא: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה? משה רבנו אמר “הקל הגדול הגבור והנורא”. אמר ירמיהו הנביא: נכרים מקרקרים בהיכלו, איה נוראותיו, לא אמר “נורא”. הגיע דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו, לא אמר “גבור”. באו אנשי כנה"ג ואמרו: אדרבה, זו היא גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים, ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות.

מבואר בגמרא שירמיהו ודניאל לא ראו את ההנהגה של גבורותיו ונוראותיו בבריאה, כיון שהיו בתקופה של הסתר פנים שהיו בזמן חורבן בית המקדש ושיעבוד ישראל בגלות בבל. והחידוש שראו אנשי כנסת הגדולה הוא שקיימת הנהגה של גבורותיו ונוראותיו גם בתוך ההסתר פנים של הגלות והחורבן. אז ראו והכירו מעצם המציאות של אומה אחת היכולה להתקיים בין האומות את ההנהגה של גבור ונורא בתוך ההסתר.

ההתבוננות המיוחדת שמתוכה הכירו אנשי כנה"ג בהנהגה של גבור ונורא בתוך ההסתר היתה מתוך ישועת הפורים. וכך אומר המהרש"א: באו אנשי כנסת הגדולה שהיו גם בסוף שבעים שנים של גלות בבל, וראו באותן השנים שנצולו ישראל ממעשה המן — שנצולו ע"י מרדכי שהיה מכלל כנסת הגדולה — חזרו לומר גיבור ונורא גם בזמן הגלות. כי ירמיהו ודניאל שמו דגש על ההנהגה של גבור ונורא רק מתוך הדרגה של הארת פנים כשבית המקדש על מכונו ומורא שכינה לעין כל האומות. אמנם אנשי כנה"ג החזירו עטרה ליושנה והשיגו וגילו שקיימת ההנהגה של גבור ונורא גם בתוך ההסתר פנים, ועמדו על זה מתוך נס מגילת אסתר. זה עיקר הגילוי של נס זה: לגלות ולהראות שגם במצב של הסתר פנים עדיין השגחתו עלינו — אומה אחת בין האומות — וזה עצמו הוא בגדר נס, איך מתקיימת אומה אחת בין האומות.