הילדים מטפסים על הקיר, אך מה שקורה להורים מעניין יותר

בימים שבהם המלחמה משבשת את השגרה והילדים נשארים בבית בלי מסגרות, שיחה אחת בתוכנית “בית נאמן” ב'קול חי' הפכה משאלה על חינוך ילדים לגילוי עמוק על פחדים, הורות וערך עצמי.

“די כבר! שילחו אותם לחדר, כמה אפשר!”
“מה פתאום? ואם תהיה אזעקה? מי ישמור עליהם?”

כך נשמעים בימים האלה לא מעט בתים בישראל.
המלחמה בחוץ.
החדשות זורמות בלי הפסקה.
והילדים בבית בלי מסגרות, בלי שגרה ועם הרבה מאוד אנרגיה.
והתוצאה?
הילדים מטפסים על הקירות.
ויחד עם כל זה המתח סביב המלחמה והטילים, הפחדים והחרדות שהילדים מחזקים וזה בהחלט ממש לא פשוט.

האם רק הילדים מטפסים על הקירות או שגם אנחנו
באמצע התוכנית “בית נאמן” עצרתי רגע ואמרתי למאזינים:
רגע אחד. בואו נהיה כנים.
האם באמת רק הילדים מטפסים על הקירות או שאולי גם אנחנו ההורים כבר מטפסים יחד איתם?

כשהמתח בבית כבר לא רק של הילדים
בימים כאלה מתרחשת בהרבה בתים אותה סצנה בדיוק.
האבא אומר:
די כבר. צריך להחזיר קצת סדר.
האמא אומרת:
רגע. ואם תהיה אזעקה?
מה יקרה אם הילד ייבהל?
אם הוא ירוץ למקלט וייפול בדרך?
ופתאום הוויכוח כבר לא על הילדים.
זה פחד מול פחד.
הבית כולו מנסה להחזיק את המתח של התקופה.

השאלה של אבא לילד בן שנתיים
ואז עלה לשידור אב צעיר.
יש לו ילד קטן, בן שנתיים–שלוש.
הוא סיפר:
“אני אומר לו לא לזרוק אוכל והוא זורק.
לא לפתוח ארון והוא פותח.
אז מתי צריך לצחוק איתו, ומתי צריך להקשיח?”
זו שאלה שכל הורה מכיר.
אבל תוך כדי השיחה קרה משהו מעניין.
שאלתי אותו מה הוא מרגיש בתוך הסיטואציה הזו.
ואז הוא אמר משפט אחד שהאיר את כל הסיפור.
“אני רוצה שהילד שלי יהיה יותר טוב ממני.”
יותר רגוע.
יותר עדין.
יותר מחונך.
היה רגע של שקט.
ואז אמרתי לו משהו חשוב.
לפעמים כשהורה רוצה שהילד שלו יהיה יותר טוב ממנו זה כבר לא רק חינוך.
זה גם סיפור על איך שהוא מרגיש כלפי עצמו.
לפעמים הילד רק מפעיל משהו בתוכנו הרבה פעמים אנחנו בטוחים שאנחנו מגיבים להתנהגות של הילד.
אבל לפעמים האמת עמוקה יותר.
אנחנו מגיבים למה שהוא מפעיל בתוכנו.
אם קשה לנו עם הכעס שלנו
ניבהל כשהוא כועס.
אם קשה לנו עם חוסר הסבלנות שלנו נכעס כשהוא חסר סבלנות.
ואז הילד הופך בלי לשים לב למראה.
מראה שמגלה לנו משהו על עצמנו.

הגילוי ששינה את סיפור החיים שלי
באותו רגע בשידור שיתפתי את המאזינים בגילוי אישי מאוד מחיי.
אמרתי להם:
יש בחיים רגעים שבהם אדם מגלה משהו על עצמו והוא מרגיש שאם לא היה מגלה את זה, הוא היה יכול לחיות חיים שלמים בלי להבין את הסיפור שלו.
אצלי זה היה גילוי כזה.
כבר מכיתה ב׳ הרגשתי ילד שלא מעריך את עצמו.
הייתי תלותי מאוד בחברים.
היו ילדים מסוימים בכיתה שהערכתי מאוד.
וכשהם הסכימו להיות חברים שלי הרגשתי שווה.
וכשהם התרחקו הרגשתי שאני לא שווה.
שנים סחבתי את זה.
גם בישיבה.
גם בהמשך החיים.
תמיד שאלתי את עצמי:
איך ילד בכיתה ב׳ מגיע למקום כזה?
למה הערך שלי תלוי כל כך באנשים אחרים?
רק שנים אחר כך, במסגרת תהליך קבוצתי בגישת קונסטלציה משפחתית, נפל לי האסימון.
התבקשתי בקבוצה לעמוד מול חבר ולשאול את עצמי איזה הורה מייטבי אני חווה באותו חבר העומד מולי?
ואז בהקשר למה שחוויתי מולו נפל לי האסימון שנתן לי אור לחיי,
אבא שלי היה אדם מאוד עוצמתי.
אמא שלי הייתה מאוד עדינה.
ואני, בלי להבין, חיפשתי כל החיים שילוב אחד.
עוצמה ועדינות גם יחד.
וברגע שהבנתי את זה
הרבה מאוד דברים בסיפור החיים שלי התחילו להתחבר.

מה ילדים באמת צריכים
ואז חזרתי למאזין ואמרתי לו משהו חשוב.
ככל שאתה תלמד לקבל את עצמך אתה פחות תצפה מהילד להיות מושלם.
ואז גם יהיה לך יותר קל לחנך אותו.
כי ילדים לא מבקשים מושלמות,
הם צריכים דבר אחד.
חיבור.
גבול שמגיע עם מבט רך.
סמכות שמגיעה עם רוך.

דווקא כעת בזמן מלחמה
כשהמציאות סביבנו כל כך מתוחה, הבית יכול להפוך לשני דברים.
מקום שבו הלחץ רק גדל.
או מקום שבו משהו מתייצב.
אנחנו לא שולטים במלחמה.
לא בחדשות.
לא באזעקות.
לא במציאות.
אבל יש דבר אחד שכן נמצא בידיים שלנו.
איך אנחנו פוגשים את מה שקורה בתוך הבית.

התובנות שעלו מהשיחה עם המאזינים
* הילדים לא היחידים שמטפסים על הקירות – גם ההורים מתוחים.
* הרבה ויכוחים בין הורים הם בעצם ויכוחים בין פחדים שונים.
* לפעמים שאלה על חינוך ילדים היא בעצם שאלה על ההורה עצמו.
* כשהורה מצפה שהילד יהיה “יותר טוב ממנו”, זה לפעמים סימן שהוא עדיין נאבק עם עצמו.
* ילדים לא צריכים הורים מושלמים הם צריכים הורים מחוברים.
ובסוף נשארת אמת אחת פשוטה.
אנחנו חושבים שהבעיה היא הילדים שמטפסים על הקירות, אבל לפעמים הסיפור האמיתי הוא לא כמה גבוה הם מטפסים אלא כמה עמוק אנחנו מוכנים להסתכל פנימה.
וברגע שהורה עושה את זה,
לא רק הילד נרגע.
הבית כולו נרגע.

להאזנה לתוכנית המלאה: