סוד עצי השיטים: למה המשכן חייב להיבנות מ"מעשי שטות"?

הסוד שמאחורי המספריים הפוצעים: הרב מטשעבין (רבי דב בריש וידנפלד) היה מקפיד להסתפר אצל ספר שיכור; כזה שמידיו הרועדות היו נגרמות לעיתים פציעות בראשו של המסתפר.

שאלו את הרב: מדוע אתה מקפיד להסתפר דווקא אצל הספר הזה למרות שהוא פוצע אותך?

ענה הרב מטשעבין: "היהודי המיוחד הזה סובל בגבו מפצעים, שברים וחבורות. כשראה בשואה יהודי אחר, בעל משפחה, עומד לקבל מלקות קשות, קפץ מיד ואמר: 'אני אחליף אותו, אני אקבל את המכות במקומו'. מאז הוא סובל מכאבים עצומים שרק האלכוהול משכיח ממנו."

לפי אחת הגרסאות הוסיף הרב: "אתם רואים יהודי ששותה; אני רואה יהודי שכל גבו מלא ב'שמות קדושים'  צלקות שקיבל כדי שיהודי אחר לא יסבול".

בחיי היום יום, אנו מקיימים מצוות מתוך הרגל ושגרה, בשאיפה לעלות בסולם הרוחני. לרוב אנו עושים זאת בדרך מבוקרת, אט אט "אריח על גבי לבינה", ולא בצעדים קיצוניים.

אבל לעיתים נקרות בדרכנו הזדמנויות מיוחדות, שבהן אדם יכול להתנהג כאחד הצדיקים הגדולים למשך רגעים ספורים: שתיקה בשעת מריבה, מסירות נפש ללימוד, או עבודה על המידות במאמץ יוצא דופן.

זהו הסיפור של "עצי השיטים". המילה שיטה  היא מלשון שטות או סטייה. בדרך כלל, שטות היא סטייה מדרך הישר "למטה", אל השלילי. אך ישנה גם "השתטות" של קדושה, יציאה מהרגילות ומאזור הנוחות כלפי מעלה.

המשכן דורש מהאדם להתעלות מעל דרגתו הרגילה, כי קדושת המקום מגביהה אותו. להכנס כאדם אחד ולהתעלות מקודשת המקום בכמה דרגות יותר זאת למרות שהאדם לא בדרגה כזאת גבוהה.

עץ השיטה צומח לגובה רב ובכל צורה, ובכך הוא מלמד אותנו לשאוף מעלה, גם כשזה לא מרגיש לנו טבעי או נוח.

זהו גם סוד הנהגתו של הבעל שם טוב, שחיפש ומצא יהודים פשוטים שבזכות "מעשי שטות" של חסד ומסירות, זכו לדרגות כבירות.

לפעמים מותר ואף צריך "להשתטות"  לעשות מעשה כביר שאיננו רגילים בו, ובכך להפוך ל"עצי שיטים עומדים": לקנות קניין נצחי בנפש שמגביה אותנו אל על.