בעיתון 'הארץ' מובא הבוקר את סיפורו של פנחס כהן בן 34 מבת ים מאושפז במוסד הגריאטרי הסיעודי 'אור להורים' בג'לג'וליה, כבר 4 חודשים. על אף גילו הצעיר הוא שוהה במוסד סיעודי שמיועד בעיקר לקשישים, הרחק מביתו ומשפחתו, לאחר שהרופאים כרתו את רגלו. לפני כשבוע עזב כהן על דעת עצמו את המוסד הסיעודי ושב לביתו, אך זה כמה ימים הוא מאושפז בבית החולים וולפסון, לאחר שהתגלה זיהום ברגלו.
המקרה של כהן מייצג את השוליים של מערך השיקום בישראל. הוא אחד מהמקרים הקיצוניים אך הלא נדירים המתרחשים במערכת הבריאות. בנוסף, הוא ממחיש כמה מעטפת תומכת – משפחתית, סוציאלית וכלכלית, חיונית להצלחת תהליך שיקומי, שבמקרה הזה חסרונה מורגש.
לפני שמונה חודשים נאלצו רופאים לקטוע את רגלו הימנית מתחת לברך, לדבריו, בשל חיידק טורף שהתגלה באזור. קטיעת רגלו הצטרפה לבעיות בריאותיות נוספות, שמתבטאות בעודף משקל חריג, סכרת ולחץ דם גבוה. לאחר הניתוח הופנה כהן על ידי קופת החולים שלו למחלקת שיקום צעירים בבית החולים השיקומי 'בית בלב' בבת ים. אך כעבור כחודשיים וחצי הוחלט בבית החולים שכהן אינו בר שיקום והוא הושב לביתו.
עוד באתר:
"בגלל הנכות ועודף המשקל לא יכולתי לצאת מהבית, רק בעזרת אמבולנס. זה יקר", הוא מסביר. "מכרה דאגה להעביר אותי לבית החולים הסיעודי 'אור להורים' בג'לגו'ליה". אך כהן עזב לאחרונה את בית החולים הסיעודי, ואין לו כוונה לשוב לשם, אלא הוא מעדיף לשהות בביתו.
למעשה, אחת הסיבות שכהן מעוניין לשוב לביתו (דירה בקומה שנייה ללא מעלית, שאינה נגישה עבורו) שבה הוא מתגורר עם אמו וסבתו בת ה–95, היא שאשפוזו במוסד גריאטרי הסיט את הקצבאות שקיבל, ומהן התפרנסה משפחתו, לתשלום עבור אשפוזו.
על פי טענת יו"ר עמותת קר"ן (קטועי רגליים נלחמים) חיים רייזלר, המתמצא בפרשייה המערכת מיהרה תחילה לקבוע שהוא אינו בר שיקום ולאחר מכן לאשפז אותו במוסד סיעודי גריאטרי שאינו מתאים לו. 'הבחור אינו סיעודי', אלא יש כאן עניין כלכלי. לקופות החולים יש היכולת להכניס מטופלים כאלה למסגרות שיקומיות בעלות של 1,800 עד 3,000 שקל ליום, אבל הן מעדיפות במקרים כאלה לקבוע שמדובר בחולה סיעודי, להעביר את האחריות למשרד הבריאות ולשלוח אותו למקומות שעלות האשפוז בהם מסתכמת 600 שקל ליום.
אולם, פרופ' עמירם כ"ץ, שמשמש כמנהל בית החולים לוינשטיין, מבהיר כי למרות שקיימים שיקולים כלכלים במערכות הבריאות, 'כי כסף שהן מוציאות על חולה אחד הן חוסכות מחולה אחר'. אבל שיחרור האנשים מתבצע רק לאחר שמוסקת המסקנה כי אין עוד יתרון בהשארתם, לעומת טיפול שהם צפויים לקבלו במקום אחר. לפעמים אנחנו מגיעים למסקנה שצריך להשאיר לתקופה ממושכת יותר וקופות החולים תומכות בכך, ולפעמים אנו מגיעים למסקנה שפשוט לא ניתן לשקם.
על דבר אחד קיימת הסכמה גורפת בשני הצדדים: מחסור במסגרות אשפוז סיעודי לצעירים. "רוב המוסדות הסיעודיים מיועדים לקשישים. יש מעט מאוד שמיודעים לצעירים ולכן קשה מאוד למצוא מקום כזה", מסביר כ"ץ. לפי הערכות מדובר באלף לפחות. במשרדי הבריאות והרווחה אין רישום כמה צעירים מאושפזים היום במוסדות סיעודיים לקשישים.
צעירים אלה מנותקים מהחיים הרגילים. אין להם עניין ועיסוק וחייהם עוברים ללא מעש והם נטולי עצמאות ופרטיות. ב2013 הוגשה עתירה משפטית ע"י עמותת 'בזכות', בשם שני צעירים בעלי מוגבלות פיזית שחיים במוסדות סיעודיים גריאטריים. בעקבות הגשת העתירה הוקמה ועדה בין־משרדית שתבחן את הנושא. באפריל אמור משרד הבריאות להשיב לעתירה.
במשרד הבריאות השיבו לפניית ה'הארץ': כי "בעקבות העתירה, מונתה ועדה בין־משרדית לרווחה ולבריאות לגיבוש מדיניות לצעירים סיעודיים. הוועדה קבעה שמשרד הרווחה יקדם פתרונות עם מסגרות חוץ־ביתיות בקהילה שהם בתחום אחריותו, ומשרד הבריאות יערך לשיפור הפתרונות שבסמכותו ובמימונו. משרד הבריאות עוסק בימים אלו בפיתוח מחלקות ייעודיות לאשפוז לסיעודיים צעירים. בימים אלה מגבשים במשרד הבריאות מכרז שיעסוק בכך".
