רבי יוסף זאב הלוי מבריסק (הגרי"ז) היה אדם עדין ואיסטניס בצורה יוצאת דופן. הוא הקפיד על נקיות מופלגת בסביבתו הקרובה, וכך נהגו גם סובביו. לכן, תלמידיו נדהמו כשראו את רבם מקיים את מצוות פריעת ברית המילה ללא חשש מהדם הנוגע בשפתיו, ומבלי להניד עפעף.
שאלוהו תלמידיו: "ילמדנו רבנו, מה נשתנה שהרב אינו חושש כעת ואינו מקפיד על הנקיות?". ענה להם ה"בריסקר רוב" בשתי מילים: "זו מצווה". האהבה למצווה גרמה לו "לקלקל את השורה" ולעשות מעשים שבאופן טבעי עוררו בשכלו ובמחשבתו דחייה.
בתפילת "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל", כשאנו מתפללים על השבת העבודה לדביר ביתך, אנו מדגישים את מידת האהבה: "ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון".
עוד באתר:
מדוע דווקא בהקשר של הקרבת הקורבנות אנו מזכירים את אהבת ה', ולא בתפילות על בניין ירושלים, על הגאולה או על הצמחת הישועה?
במקום שבו נגמר השכל ומתחילה האמונה.
הסתירה בין הבחירה האנושית לבין הידיעה האלוקית איננה רק שאלה פילוסופית; היא חבויה בתת-מודע של כל אדם. בכל פעם שאדם חוטא, עלולה להתגנב לליבו המחשבה: "הרי הכל משמיים, ואם כך – אין לי אחריות על מעשה החטא".
כאן נכנסת האמונה היהודית, שדוחקת את כלי השכל המוגבלים. היא מאפשרת להכיל דבר והיפוכו: לדעת שיש ידיעה אלוקית, ובו בזמן להאמין בבחירה החופשית המלאה. איך הדבר מסתדר? רק ה' יתברך יודע וכך גזירה חוכמתו יתברך בבריאת העולם.
האדם המאמין מלא בתעצומות נפש שאין לפילוסוף, הרואה את העולם רק דרך משקפיו הצרים של ההיגיון.
באמירת הוידוי ובהבאת הקורבן, האדם לוקח אחריות מלאה על מעשיו וחייו. במעשה זה הוא מבטא את שיא האמונה: לקיחת אחריות ויכולת בחירה, למרות שהדבר אינו מובן בכלי השכל אל מול הידיעה האלוקית.
הקורבן אינו נובע רק ממידת היראה ומפחד מעונש. יש בו יסוד עמוק של אהבה. האדם מתייצב מול הקדוש ברוך הוא ואומר: "אני לוקח אחריות על חטאי, אף על פי שיכולתי להתחמק בתירוצים פילוסופיים של חוסר בחירה".
ממילא מהצד השני, הקדוש ברוך הוא רואה את האהבה של השב בתשובה – ומוחל. זהו ה"ריח ניחוח לה'".
בהבאת הקורבן ובתפילה בכוונה, אנו מניחים בצד את השאלות והתהיות, ומביאים את האהבה שלנו לה' יתברך באמונה שלמה.
אמונה לא יכולה להגיע ממעשה טכני אלא אך ורק מאהבה.
