הוא לוחץ על הברקס.
עוד פעם.
כלום.
המשאית דוהרת בירידה.
הידיים על ההגה, אבל אין שליטה.
הלב דופק חזק.
הגוף נדרך.
ובתוך רגע הוא מבין שזה כבר לא בידיים שלו.
אין עוד מה לנסות.
אין עוד מה לחשוב.
זה פשוט קורה.
"אני לוחץ ואין תגובה"
זה לא סיפור ששמעתי.
זה סיפור שראיתי.
ביום ראשון בלילה, בדרך מבית שמש לירושלים, כביש 38, אני נוסע עם אשתי והילדים.
ופתאום בצד הדרך משאית הפוכה.
לא תאונה קטנה.
לא משהו שעוברים לידו וממשיכים.
משאית הפוכה לגמרי.
אני עוצר בצד, יוצא מהרכב ומתקרב.
הנהג עומד שם.
אבל האמת היא שהוא לא באמת עומד.
העיניים פתוחות, הגוף שם אבל הנפש עדיין בתוך הרגע.
אני ניגש אליו, מחבק אותו.
דקה, שתיים.
ואז הוא מתחיל לדבר.
"המשאית דוהרת בירידה, אני לוחץ על הברקס… ואין תגובה.
עוד פעם… כלום.
אני בירידה… ואני מבין שאני לא עוצר."
דקה אחת שיכולה לפרק בן אדם
אתמול בתוכנית 'בית נאמן' הוא עלה לשידור ושיתף,
"הייתי אולי 70 קמ"ש… בלי בלמים.
משהו כמו דקה… אולי פחות…
ואני מבין שאין לי איך לעצור."
ואז הוא אמר משהו שנשאר באוויר: "החיים שלנו לא שלנו."
היה שקט.
לא בגלל הדרמה אלא בגלל האמת שטמון בה.
זה לא משאית, זה החיים שלך.
עוד באתר:
ואם להיות כנה, זה לא קרה רק לו.
אתמול בערב, בדרך, אני ואשתי נוסעים ומגיעים למעין מזלג בכביש.
ימינה? שמאלה?
רגע אחד של בלבול.
מצד ימין משאית.
מצד שמאל רכבים.
ואשתי קופאת.
לא בלבול רגיל.
משהו עמוק יותר.
אימה.
תחושה שאין לך איך לפעול.
שום החלטה לא מרגישה נכונה.
כל רגע מרגיש מסוכן.
ובאותו רגע הבנתי זה לא רק סיפור על נהג בלי בלמים.
זה הרגעים האלה בחיים
שבהם אתה נמצא בתוך הסיטואציה
אבל אין לך דרך לעזור לעצמך.
כשזה קורה בפנים
זה קורה לכולנו.
לא בכביש אלא בתוך החיים.
כשאתה מנסה וזה לא עובד.
כשאתה מדבר ולא שומעים.
כשאתה משקיע ואין תוצאה.
כשאתה מתפלל ושום דבר לא זז.
ואז מגיע הרגע הזה שבו אתה מבין שאין לך שליטה.
ואם להיות כנה זה הרגע שאנחנו הכי מנסים לברוח ממנו.
"יש לי חסימה… אני לא מצליח".
אחרי הנהג עלה מאזין לשידור.
בלי סיפור דרמטי.
בלי תאונה.
רק משפט אחד פשוט:
"אני רוצה לחיות ברווח…
אבל משהו בי עוצר אותי.
אני מרגיש חסר אונים."
וזה בדיוק העניין.
זה לא המשאית.
זה לא הכסף.
זו אותה תחושה מקום שבו משהו לא עובד ואין לך איך להזיז את זה.
האמת שקשה להסכים איתה
אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו שולטים.
מתכננים, מנהלים, מחליטים.
אבל יש רגעים שזה פשוט לא עובד.
לא בגלל שטעית.
לא בגלל שלא ניסית מספיק.
פשוט כי זה לא בידיים שלך.
ובדרך כלל זה בדיוק הרגעים שאנחנו מנסים לברוח מהם.
דווקא שם מתחיל משהו אחר
דווקא מהמקום שאין שליטה
נפתחת האפשרות להישען.
כמו תינוק שסומך על ההורים שלו דווקא כי הוא לא יכול לבד.
כמו אדם שמוכן לקפוץ רק כשאין לו ברירה.
זה לא קל.
אבל זה אמיתי.
האגרוף שבאמצע החיים
אולי חלק גדול מהמאבק שלנו
הוא לא בזה שאין לנו שליטה
אלא בזה שאנחנו לא מוכנים לקבל את זה.
אנחנו נאבקים, מתעקשים, מנסים אבל החיים לא תמיד עובדים לפי התוכניות שלנו.
ולסיום
הנהג יצא בלי שריטה.
נס עצום.
אבל דבר משמעותי שקרה רגע קודם.
בדקה ההיא, בירידה, בלי בלמים; כשהוא הבין שהוא לא שולט.
ואולי גם אנחנו לא צריכים לחכות לרגע כזה.
אולי מספיק לעצור רגע
ולהסכים לראות את זה בתוך החיים.
לא בפחד.
לא בתאונה.
אלא ביומיום.
אולי כל החיים אנחנו מחפשים שליטה אבל האמת היא כזו:
הרגעים הכי אמיתיים שלנו
יכולים להתחיל דווקא כשהשליטה נגמרת.
הזמנה מיוחדת לתוכנית "בית נאמן" בשבוע הבא
רוצים לחוות את יציאת מצרים וסיפור ההגדה מזווית שלא הכרתם?
אתם מוזמנים להצטרף אליי, יחד עם הזמר והקלידן המרגש הרב איתי שוסטר,
לתוכנית מיוחדת ומעוררת השראה.
יום ב' בלילה l שעה 23:00 l
"בית נאמן" ב'קול חי'
