לפני שנה בדיוק, בגיליון כ"ד בסיוון תשפ"ה של "מרוה לצמא", התפרסם טור שקט ונוקב בשם "מילים שכתבתי בין לילה ליום". הכותבת, לאה זינגר ע"ה, לא יכלה לדעת אז שהמילים הללו יהפכו לצוואתה הרוחנית, עדות חיה לחיים של המתנה מאמינה שנחתמו בטרגדיה פתאומית בדרכי בולגריה.
הבשורה על פטירתה בתאונת הדרכים הקשה אתמול, בשובה מתפילה על ציון ה"פלא יועץ" בסיליסטרה, הכתה בהלם את מכריה ואת הציבור החרדי כולו. זינגר, אשת החסד שציפתה לילדים במשך 16 שנות נישואיה, הותירה אחריה טקסט המפרק לגורמים את הניגוד הכואב שבין השגרה הברוכה של הכלל לבין הריקנות הפרטית שלה.
בטורה השתמשה זינגר במבנה של השוואה תמידית. "כולם עסוקים וטרודים עם היום יום: לקום מוקדם, להכין ילדים לבתי הספר", כתבה, ולעומת זאת העידה על עצמה: "אני עסוקה במלאא רק את צרכיי, לסדר לי את היום עם הספקים מצד אחד ומילוי השעות הריקות מצד שני".
עוד באתר:
היא תיארה את המציאות הבלתי אפשרית של אישה המנהלת חיים מלאים בתוכן, אך נטולי את הליבה שהיא כה השתוקקה לה. בעוד אחרים מחפשים בייביסיטר כדי לצאת לעבודה, היא כתבה כי היא "מחפשת עם מי לצאת ואיך לא להיות לבד בבית".
הכנות שבה תיארה את המזוודה שלה, שאינה מלאה בבגדי ילדים אלא ב"תרופות וחומרי קריאה", מקבלת כעת משנה תוקף מצמרר. זינגר לא ניסתה לצבוע את המציאות בצבעים ורודים, אלא הגישה את ה'מילים' שלה – רגעי ההתמודדות שבין לילה ליום – כמות שהם.
הנסיעה בבולגריה לציון ה'פלא יועץ', הייתה ביטוי נוסף לאותה השתדלות רוחנית שעליה כתבה: "רציתי ריבונו של עולם, רציתי כל כך… אבל אתה רוצה אחרת". הציטוט הזה, שמופיע לקראת סיום הטור, מסכם את הלך הרוח של אישה שחיה במתח שבין הרצון האנושי העז לבין קבלת הדין המוחלטת.
בטורה היא פנתה לבורא עולם במילים אינטימיות: "כי אני ילדה שלך, אני בת יחידה. אהובה. ייחודית. ויש לי, אני יודעת, פינוקים אחרים ופריבילגיות אחרות". הפריבילגיה האחרונה שלה הייתה ככל הנראה אותה תפילה זכה על קבר צדיק, רגע לפני שהשיבה את נשמתה בדרך חזור.
"ואתה אבא'לה… שומר את הדמעות שלנו… את האנחות… את רגעי הכאב… ואתה אוהב כל כך את המילים השבורות שלנו, המרוסקות", חתמה את דבריה. המילים הללו, שפורסמו תחת הכותרת "בין לילה ליום", נחתמו כעת בלילה של פרידה, אך עבור קוראיה הרבים הן יישארו כאור של אמונה יצוקה, גם בתוך הכאב על חיים שנגדעו בטרם עת.
