סוף מעשה במחשבה תחילה: המעשים שלנו לא מתחילים רק בפעולות המעשיות, אלא מתחילים מעצם המחשבה שלנו. כפי טוהר ותואר המחשבה, כך המעשים שלנו.
לכן האדם יכול לעשות מצוות שלמות רק אם הוא יתמסר אליהן גם במחשבה, כהכנה למצווה.
מסיבה זו המשכן נעשה בצורת גוף האדם: ההיכל הוא הראש, והמזבח בו מתעכלים איברי הקורבנות כנגד איברי הבטן והעיכול; כי צורת המעשה של המשכן הייתה לפי טוהר המחשבה של הנפש. לכן נאמר על אהליאב שהוא יודע "לחשוב מחשבות".
עוד באתר:
נקודת השיא בין המחשבה למעשה בפרשתנו פרשת שמיני בה אנו פוגשים את אהרון הכהן ברגעי שיא וברגעי שבר. בתוך המורכבות הזו מתגלה דמותו של אהרון לא רק כעובד השם, אלא כמי שמצליח לגשר על הפער שבין הפנים לחוץ.
הסוד של אהרון טמון בחיבור המוחלט שבין כוונת המחשבה לביצוע המעשה חיבור שהופך כל פעולה, קטנה כגדולה, ליצירה של שלמות.
דמותו של אהרון ככהן גדול הראשון:
מי שמסמל את שלמות הקשר בין עולם המחשבה לעולם המעשה הוא אהרון הכהן. ככהן גדול הוא היה סמל לשלמות כי המחשבה שלו הייתה שלמה, כפי שנאמר "ויעש כן אהרון"; אומרים חז"ל: 'מלמד שלא שינה'.
מסיבה זו, לדעת הרמב"ם, המצווה במנורה לא הייתה הדלקת נרות אלא הטבת הנרות בלבד, שהיא הוספת השמן לנרות שעדיין דולקים, וניקוי והדלקה מחודשת לנרות שכבו (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין ג, י-יב).
השלמות של בניין בית המקדש הייתה בהדלקת המנורה, כי התוצאה של ההדלקה היא פרי המחשבה. אם המחשבה שלמה אזי זוכה הכהן הגדול שתהיה שלהבת עולה מאליה והנר המערבי נוטה כלפי השכינה.
משום שאהרון הכהן הכין את עצמו במחשבה להדלקת הנרות בשיא השלמות, ולכן הוא זכה שהשלהבת הייתה עולה מאליה. הדלקת הנרות ההיא הייתה בשלמות בעולם המעשה בגלל שהיא הייתה מושלמת בעולם המחשבה של אהרון הכהן.
גם כאשר שמע אהרון על פטירת בניו, ומשה רבנו בא בטרוניה מדוע לא אכל והקריב את קורבן החטאת, כתוב "וידום אהרון". הוא הצדיק עליו את הדין גם במחשבה וגם במעשה בשיא השלמות.
נדב ואביהוא, לעומת זאת, הגם שהיו בדרגה רוחנית גבוהה, בכל זאת היה חסר בשלמות הקשר בין המחשבה למעשה: בין המחשבה והרצון להתקדש, לבין קיום המעשה אך ורק בציווי ה'.
המחשבה הטהורה מושכת מעשים טובים:
יתירה מכך: אם המחשבה של האדם שלמה אזי נעשות מצוות רבות שלא תמיד לפי הכוונה שלו. כלומר, מכיון שהמחשבה כל כך טהורה, הרי היא מושכת מצוות שנעשות שלא בידיעת האדם, ובכל הזדמנות נעשות ומתקיימות מצוות רבות וחשובות כמו למשל מצוות פאה, שילוח הקן והשבת אבידה.
לכן הכהן הגדול ביום הכיפורים מזה בלא כוונה, כמו שאנחנו אומרים בתפילה: 'ולא היה מתכוון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף'.
כי המחשבה הייתה כל כך שלמה שגם בלי לכוון במדויק בעולם המעשה, היו הדברים נעשים בשלמות כי המחשבה הייתה שלמה.
הארכיטקטורה של הכוונה:
ועוד משהו: גם כאשר אדם עובד הוא יכול למצוא בתוך העבודה קדושה ורוחניות. אנחנו נוטים לחשוב שצריך לחפש את כוח המצווה והקדושה ב"ביני לביני", במעשי חסד ובניצול הזמן ללימוד תורה בין לבין שעות העבודה.
אבל המשכן מלמד אותנו כי גם בעצם עולם המעשה עצמו ניתן למצוא את הכוונה וה"לשמה": במשמעות, בקיום יישובו של עולם, בתיקון המידות, בהתגברות על העצלות, או פשוט בלהיות שלם.
אנחנו צריכים לזכור: כשהמחשבה שלמה, גם המעשה הפשוט ביותר הופך למשכן.