שאלה מעניינת עלתה בתוכנית 'ברוך שאמר': אדם סיפר כי הוזמן לומר קידוש בשבת ואמר אותו בעל פה – אך העירו לו כי לא אומרים פסוקי תורה בעל פה. תחילה, הגאון הרב ברוך שרגא, הביא את דבריהפסוקים: "כתוב לך את הדברים האלה" – שדברי תורה צריך לכתוב אותם ולא לומר אותם בעל-פה. ואילו בפסוק אחר כתוב "כי על פי הדברים האלה" – משמע בעל-פה. ובגמרא מובא: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה".
הרב הסביר כי הפוסקים נתנו טעמים שונים לאיסור: יש שכתבו שהטעם שלא כותבים את התורה שבעל פה, זה משום חשש שהגויים יעתיקו אותה. והרי התורה שבעל פה ניתנה לעם ישראל בלבד. וכן מובא בגמרא בסנהדרין: "גוי שעסק בתורה חייב מיתה", משום ש"תורה ציווה לנו משה מורשה" – לנו מורשה ולא להם. וביארו חז"ל שהתורה היא כמו מאורסת לישראל. ויש גם צד של גזל, שהרי התורה ניתנה לישראל בלבד.
המהרש"א מביא טעם נוסף: אילו הייתה התורה שבעל-פה נכתבת – כולם היו סומכים על זה והיו מפסיקים לחזור על לימודם. לכן נאמר: "ושיננתם לבניך" – שיהיו דברי תורה "מחודדים בפיך", כלומר שגורים בפה. אבל מאחר שירדה שכחה לעולם, חששו חכמים שתשתכח התורה מישראל, ואמרו "עת לעשות להשם, הפרו תורתך" – לעיתים מבטלים דין מסוים כדי להציל את קיום התורה.
עוד באתר:
לגבי תורה שבכתב, שאסור לקרוא אותה בעל פה. נחלקו הפוסקים אם האיסור הוא מהתורה או מדרבנן: התשב"ץ סובר שזה מדאורייתא, הספר יראים סובר שהאסור מדרבנן. התוספות ישנים כתבו שאין זה אלא מצווה מן המובחר. עוד נחלקו האם האיסור חל על כל התנ"ך או רק על חמישה חומשי תורה: דעת התוספות שהאיסור הוא רק בחומשי התורה, אך בנביאים וכתובים מותר. לעומת זאת, רבנו גרשום במסכת גיטין סובר שהאיסור חל על כל התנ"ך.
עוד הובא ב'נחל אשכול' בדעת הרי"ף והרא"ש, שלאחר שהתירו חכמים לכתוב תורה שבעל פה ולהדפיס ספרים – הותר גם אמירת פסוקים בעל פה.
לסיכום: לגבי קידוש, אף שמותר לומר את הפסוקים בעל פה, מכל מקום כיון שבקידוש מכוונים להוציא את בני הבית ידי חובה, ראוי להחמיר. לכן מסקנת ההלכה: "הנכון שיקרא מתוך הסידור את הקידוש, ובזה יצא אליבא דכולי עלמא".
האזינו לקטע המלא מתוך התוכנית 'ברוך שאמר' ב'קול חי':
