אחד הפתגמים המפורסמים ביותר הוא: "אין דבר העומד בפני הרצון." זה מצלצל טוב, נשמע עמוק עם ניחוח תורני. ובעיקר – זה נותן לנו מוטיבציה לחלום ולהגשים. אבל האם הוא נכון? ובכן, לא בדיוק.
מעבר לכך שמשפט זה אין מקורו בתנ"ך, הוא אף מתנגש חזיתית עם אחד הרעיונות המרכזיים של פרשת אחרי מות. כאן, ממש בתחילת הפרשה, אומרת התורה: "ואל יבֹוא בכל עת אל הקודש." רוצה להיכנס? מבורך. נכספת? ראוי לשבח. יש לך רצון עז? יופי. אבל עדיין, אתה לא יכול לבוא מתי שאתה רוצה. יש זמנים, גבולות, מסגרת.
דרכה של תורה לא דוגלת ברעיון ש"רצון מנצח הכול". להפך: היא מציבה את גדר הקודש דווקא מול מי שרוצה יותר מכולם. לא כי הרצון פסול אלא כי הוא זקוק להכוונה.
עוד באתר:
מצד שני, לא נתכחש: כוח הרצון מופיע בתנ"ך שוב ושוב בתור מנוע אדיר.
יעקב עובד שבע שנים לרחל, והפסוק מדגיש שבעיניו השנים הללו היו כימים אחדים "באהבתו אותה". חנה נשברת בפנים, מתפללת, בוכה והשם נענה לה, כי הרצון שלה אמיתי. דוד המלך לא מפחד ממחנה אויב – "לא יירא ליבי" – כי הוא רוצה ובוטח בהשם. נחמיה בונה את ירושלים למרות כל הלעג, ושלמה מבקש חכמה ולא זהב והרצון שלו גורם לו לעלות ולהתעלות.
אם כן, מה בכל זאת ההבדל?
ההבדל טמון בכיוון הרצון.
חז"ל אומרים: "הבא ליטהר, מסייעין אותו". לא כל בא, אלא דווקא זה שבא ליטהר. וכן בתהילים: "רצון יראיו יעשה" – לא כל רצון, אלא רק של מי שהוא ירא אלוקים.
המסר של התורה הוא לא "תפסיק לרצות" אלא: רצה – אבל רצון שיש בו יראה. רצון שמכוון כלפי מעלה.
ואיך יודעים שהרצון באמת מגיע מהמקום הנכון? האמת? פשוט מרגישים את זה.
יש רגעים שאדם עושה משהו נכון, לא חייב דבר גדול, לפעמים אפילו מעשה קטן יכול לגרום תחושה פנימית כזו של "כן". זה פשוט יושב נכון.
יש שקוראים לזה אינטואיציה, יש שקוראים לזה מצפון. אנחנו קוראים לזה קצת אחרת – הארה משמיים. מין כיוון קטן שמגיע מבפנים, שמראה לאדם שהוא בדרך הנכונה. וכשהרצון מגיע מהמקום הזה, לא צריך לשבור דלתות. הדברים מתחילים להיפתח לבד.
אז האם יש דבר העומד בפני הרצון?
כן. כשהרצון סוחף בלי שיקול דעת, בלי גבול, בלי מוסר, התורה עוצרת אותו בשער.
אבל כשאותו רצון נובע ממקום נקי, צלול, ממקום של יראת שמיים, אז באמת, אין דבר שיכול לעמוד בפניו.
