לקראת ל"ג בעומר, יום שמחתו של רבי שמעון בר יוחאי, מוסר הרב ג'ייקובסון שיעור מיוחד שעוסק בשאלת מקומה של פנימיות התורה בדורנו. בשיחה רחבה ומעמיקה הוצגה השאלה הבסיסית: מהי פנימיות התורה, מדוע היא נקראת "סוד" גם לאחר שנתגלתה בדפוס ובספרים רבים, ומה תרומתה לחייו של כל יהודי.
הרב פתח בהבחנה בין לשון הגמרא ללשון הזוהר. בגמרא מופיע פעמים רבות הביטוי "תא שמע" — בוא ושמע. בזוהר, לעומת זאת, מופיע הביטוי "תא חזי" — בוא וראה. לדבריו, ההבדל בין שמיעה לראייה מבטא את ההבדל בין תורת הנגלה לפנימיות התורה.
"בשמיעה הולכים מן הפרט אל הכלל", הסביר הרב. "אדם שומע פרט ועוד פרט, משפט ועוד משפט, ורק לבסוף מצטרפת אצלו התמונה השלמה. בראייה זה הפוך: האדם רואה מיד את הכלל, ורק אחר כך יורד לנתח את הפרטים".
עוד באתר:
מכאן עבר הרב לבאר את היחס שבין גוף התורה לנשמת התורה. תורת הנגלה, לדבריו, עוסקת בפרטים המדויקים: הלכה מסוימת, זמן מסוים, מקום מסוים, תנאים והגדרות. "כשפותחים משנה, גמרא או שולחן ערוך, עוסקים בפרטים: מתי קוראים את שמע, מהן מלאכות שבת, כיצד בונים עירוב, מי נותן מחצית השקל ומתי. כל פרט מוגדר ומדויק".
לעומת זאת, פנימיות התורה מגלה את המבט הכולל. "זה נקרא בזוהר נשמתא דאורייתא", אמר. "הנשמה אינה דבר שאפשר למשש או להגדיר. לא מפני שאינה קיימת, אלא מפני שהיא מקור החיים עצמם. כך גם פנימיות התורה: היא מגלה את האנרגיה הפנימית של היהדות, את האחדות האלוקית שמחיה את כל הפרטים".
הרב התעכב על השאלה מדוע תורת הסוד נקראת "סוד", גם לאחר שספר הזוהר, כתבי האריז"ל, ספרי הקבלה וספרי החסידות נדפסו ונלמדים ברבים. לדבריו, "סוד" אינו רק דבר שאסור לגלות או שאינו כתוב בספרים. "יש עניינים שגם כאשר מדברים עליהם, הם נשארים סוד. מפני שבעצם מהותם הם למעלה מהגדרה. אפשר לדבר על הנשמה, אבל היא נשארת סוד. אפשר לדבר על אלוקות, אבל אי אפשר לתפוס אותה בכלים רגילים".
בהמשך השיחה עסק הרב ביחס שבין קבלה לחסידות, והביא את דברי האדמו"ר הרש"ב כי "העולם חושב שתורת החסידות היא ביאור על תורת הקבלה; האמת היא שתורת הקבלה היא ביאור על תורת החסידות". הרב הדגיש כי אין בדברים אלה חלילה מיעוט בערכה של הקבלה, אלא הגדרה עמוקה של תפקידה של החסידות.
כדי להמחיש זאת הביא משל מעולם הפיזיקה והמתמטיקה: "הפיזיקה משתמשת במתמטיקה כדי לבטא את רעיונותיה. כך, להבדיל, החסידות משתמשת בלשון הקבלה כדי לבטא את החוויה האלוקית של הבריאה. הקבלה היא המדע הרוחני של הבריאה; החסידות מגלה את הנקודה הפנימית — אין עוד מלבדו".
לדבריו, החסידות אינה מבקשת רק להסביר מושגים מופשטים, אלא לשנות את חוויית החיים של האדם. "החסידות באה לגלות שכל החיים הם הזדמנות לדבקות מתמדת עם הקב"ה. כל ניסיון, כל ירידה, כל כאב, כל ברכה וכל אתגר — כולם חלק משליחות אלוקית".
הרב ניסח זאת במשפט חריף: "אני לא מודעות מוגבלת שיש לה לפעמים מחשבות על האינסוף; אני מודעות של אינסוף שיש לה עכשיו חוויה אנושית מוגבלת". לדבריו, זו נקודת הביטול שבתורת החסידות: לא מחיקת האדם, אלא גילוי שהאדם עצמו הוא שליח וכלי לגילוי האלוקות בעולם.
בהמשך הדגיש הרב כי החידוש הגדול של תורת החסידות, ובמיוחד בשיחותיו של הרבי מליובאוויטש, הוא החיבור בין הנגלה והנסתר. "לא מדובר בשתי תורות נפרדות", אמר. "כל סוגיה בגמרא, כל הלכה בשולחן ערוך, כל פירוש רש"י וכל פרט בתורה — כולם ביטוי של אותה אחדות אלוקית. מצד המגבלות שלנו אנחנו מפרידים בין גוף לנשמה, בין נגלה לנסתר, אבל בעומק הכל אחד".
לדבריו, בדורות האחרונים נתגלה אור פנימיות התורה משום שהדור זקוק לו. "ככל שהגלות מתארכת והחושך מתגבר, צריך את החמצן הפנימי. אי אפשר לחיות רק בצורה חיצונית. הדור צמא לא רק לדעת מה לעשות ומה לא לעשות, אלא לחוות את האור האלוקי שבתורה ובמצוות".
הרב הזכיר את דברי החתם סופר, שלפיהם מי שחולק על הנסתר שבנגלה — יש לחשוש שגם בנגלה שבנסתר הוא פגום. בהקשר זה ציין כי רבים מגדולי ההלכה לדורותיהם היו גם גדולים בתורת הקבלה, ובהם הבית יוסף, הגאון מווילנה ואדמו"ר הזקן.
לקראת סיום השיחה הדגיש הרב כי פנימיות התורה אינה באה במקום לימוד ההלכה או הנגלה, אלא מגלה את נשמתם. "הנשמה אינה סתירה לגוף", אמר. "היא האנרגיה הפנימית של הגוף. כך פנימיות התורה אינה סתירה לשאר חלקי התורה, אלא גילוי עומקם".
לדבריו, זהו הצימאון המיוחד של התקופה: "אנשים אינם מסתפקים בכך שיאמרו להם מה השכר ומה העונש. הם זקוקים לאש הפנימית, לחוויה של אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. פנימיות התורה נותנת לאדם לראות את כל חלקי חייו כמרקם אחד, כפסיפס מדויק בתוכנית הבורא".
בסיום דבריו קשר הרב את הדברים לגאולה העתידה. הוא הזכיר את פירוש רש"י על הפסוק "ישקני מנשיקות פיהו", שלעתיד לבוא יתגלו "סוד טעמיה ומסתר צפונותיה" של התורה, ואת דברי הרמב"ם בסוף הלכות מלכים, שלימות המשיח "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד".
"דעת", הסביר הרב, "אינה ידיעה שכלית בלבד. כמו שנאמר 'והאדם ידע את חוה' — דעת היא חיבור עמוק. זו תכלית פנימיות התורה: לא רק ללמוד על הקב"ה, אלא לדעת את ה', להתחבר אליו, ולגלות את אחדותו בתוך החיים עצמם".
