פרשת נשא, הארוכה שבפרשות התורה, פותחת במילים: "נשֹׂא את ראש בני גרשון". ה'כלי יקר' מעלה שאלה מתבקשת: הרי גרשון היה בנו הבכור של לוי, ואילו קהת היה השני. מדוע, אם כן, הקדימה התורה בסוף הפרשה הקודמת את מניין בני קהת לפני גרשון?
הרב מרדכי מלכא מסביר כי כאן טמון יסוד המהפכה ההשקפתית של התורה. בני קהת היו מופקדים על נשיאת ארון הברית – עמוד התורה. התורה מבקשת ללמד אותנו סדר עדיפויות חסר פשרות: כבוד התורה קודם אפילו לבכורה הטבעית.
הרב מלכא מציב מראה מול המציאות היומיומית. לעיתים קרובות מדי, כשיש מטלה או צורך בבית, המחשבה הראשונה היא "לבטל" את הלומד: "אל תפסיד שעות עבודה, עדיף שהלומד יילך" – בכך אנו משדרים, באופן לא מודע, שהכסף חשוב יותר מהתורה.
עוד באתר:
ההשקפה הזו מחלחלת ישירות לילדים. הרב מביא את דברי הגמרא במסכת נדרים התוהה מדוע לא תמיד יוצאים בני תלמידי חכמים תלמידי חכמים בעצמם, ומביא את דברי הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך: הכל תלוי באווירה סביב השולחן. אם בבית מזלזלים ברבנים או עוסקים רק בפוליטיקה וסטייקים, הילדים יקלטו שהתורה היא משנית. אך אם בבית של בעל הבית הפשוט מהללים ומרוממים את לומדי התורה – הילדים יגדלו עם תשוקה עצומה ללמוד.
כדי להמחיש מהי אהבת תורה אמיתית, שיתף הרב סיפור מדהים על מרן הרב שך זצ"ל. באחד הימים נכנס תלמיד לביתו ומצא את ראש הישיבה הישיש כשהוא נשען על ידו, הגמרא פתוחה לפניו, והוא בוכה בכי תמרורים.
התלמיד נבהל וחשב שמדובר באסון או בכאב פיזי עז, וביקש להזמין רופא. הרב שך הרים את ראשו ואמר: "אני בריא ושלם. אבל כבר שלוש שעות אני יושב ומנסה להבין את הפשט ברמב"ם ולא מצליח. אני בוכה לבורא עולם – מה שווים לי החיים אם אני לא יכול להבין את התורה הקדושה?!". זהו בכי של אהבה וחיבור פנימי.
את השיעור חתם הרב מלכא בסיפור הגותי עמוק על פגישה יוצאת דופן בחדרו של הגרא"יל שטיינמן זצ"ל. בחור צעיר, שנראה מעט מנותק, נכנס אל הרב והוציא מכיסו תמונה של סטייק בשר עסיסי ומשובח. "הרב רוצה כזה סטייק?", שאל. הרב הביט בו בתמיהה. הבחור לא ויתר, שלף תמונה של גלידה אמריקאית נוטפת שוקולד, ושאל שוב: "וזה?".
הרב שטיינמן שאל את הגבאי מה הבחור רוצה, ואז הסביר הצעיר את כאבו: "כולם אומרים שהתורה מתוקה מדבש, והאור החיים הקדוש כותב שאם היינו מרגישים את מתיקותה היינו משתגעים אחריה. אבל אני לא משתגע, אני משתעמם. לי זה מר. אני מבין מתיקות של גלידה או סטייק, אבל איך מרגישים מתיקות בתורה?".
הרב שטיינמן חייך אליו וסיפר לו על אדם שטעם דבש משובח וטען שהוא מר. כשבדקו, גילו שכל פיו מלא פצעים. "הבעיה היא לא בדבש, הבעיה היא בלשון", אמר לו הרב שטיינמן. "כשבן אדם מלא ברבדים וקליפות של תאוות העולם הזה, הלשון הרוחנית שלו פצועה והוא לא מסוגל לטעום את מתיקות התורה. כשמשילים את המזהמים – מגלים טעם שאין לו גבול".
פרשת נשא קוראת לנו לעשות סדר בראש. כשנבין שהתורה היא המרכז, והפרנסה והעולם הזה הם הכלים המשרתים אותה – נזכה לטעום את המתיקות האמיתית ולהנחיל אותה לדורות הבאים.
