יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, המשנה לנשיא בית המשפט העליון נעם סולברג, הורה להסיר באופן מיידי סרטוני תעמולה שפורסמו על ידי שרים מטעם הליכוד לאחר שקיבל שורת עתירות שעסקו בשימוש בלשכותיהם הרשמיות לצורך פרסום תכנים בעלי אופי בחירותי. בהחלטתו קבע השופט כי לשכת שר היא נכס ציבורי, ולכן חל איסור להשתמש בה לצורכי תעמולת בחירות.
ההחלטה התקבלה בעקבות סדרת עתירות שהגיש עו"ד ורו"ח ירון מאירי נגד מפלגת הליכוד והשרים יואב קיש, מיקי זוהר, מירי רגב, יריב לוין ודוד אמסלם. בעתירות נטען כי השרים צילמו סרטונים בלשכותיהם הרשמיות ופרסמו אותם בחשבונות הטיקטוק האישיים שלהם, תוך שימוש בנכסי ציבור ובהם הלשכה, סמלי המשרד, דגל המדינה ותואר השר.
עוד באתר:
משרדי הממשלה והיועצת המשפטית לממשלה תמכו בעמדה שלפיה צילום בלשכת שר מהווה שימוש בנכס ציבורי, וכי תוכן הסרטונים נועד להשפיע על ציבור הבוחרים ולכן מהווה תעמולת בחירות. מנגד, השרים ומפלגת הליכוד טענו כי המפלגה אינה מעורבת ביצירת הסרטונים, וכי מדובר בהבעת עמדות פוליטיות במסגרת חופש הביטוי, ללא קריאה מפורשת להצביע עבורם בבחירות.
השופט סולברג דחה את הטענות וקבע כי "לשכת שר היא נכס הציבור", ולכן לא ניתן לצלם בה תעמולת בחירות. עם זאת, הבהיר כי אין מדובר בהגבלה על חופש הביטוי או על תוכן הדברים, אלא על מקום צילום התוכן. עוד נקבע כי שימוש בתואר "שר" או "שרה" והצגת דגל המדינה אינם נחשבים כשלעצמם לשימוש אסור בנכסי ציבור.
בהחלטה נכתב כי הסרטונים, שבהם הציגו השרים את עמדותיהם, הישגיהם ותוכניותיהם לעתיד, נועדו בעיקרם "לגרום לציבור לתמוך בהם וברשימתם ביום הבחירות". השופט הדגיש כי גם ללא קריאה מפורשת להצביע, ניתן לראות בתוכן תעמולת בחירות. בנוסף נדחתה טענת השיהוי שהעלו המשיבים, מאחר שהסרטונים נותרו זמינים לצפייה ברשתות החברתיות.
העתירה נגד השר דוד אמסלם התייתרה לאחר שהסרטונים הרלוונטיים הוסרו עוד לפני הדיון, ולכן נמחקה. עם זאת, אמסלם ומפלגת הליכוד חויבו בהוצאות מופחתות בסך 2,000 שקלים. מנגד, העתירות נגד קיש, זוהר, רגב ולוין התקבלו במלואן, והם נדרשו להסיר את הסרטונים באופן מיידי.
בנוסף להשבתת הפרסומים, חויבו השרים ומפלגת הליכוד בהוצאות לטובת העותר: יואב קיש – 2,500 שקל, מיקי זוהר – 2,500 שקל, מירי רגב – 9,000 שקל ויריב לוין – 11,000 שקל. בכך קבע יו"ר ועדת הבחירות תקדים נוסף בנוגע לשימוש בנכסי ציבור בתקופת בחירות והגבולות שבין פעילות ציבורית לבין תעמולה פוליטית.
