היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, נשאה דברים בכנס לשכת עורכי הדין באילת, ובחרה להציב שוב את סוגיית גיוס בני הישיבות בלב המאבק המשפטי שהיא מנהלת מול הממשלה והציבור החרדי.
תחת הכותרת של "שלטון החוק" ו"ציות לפסקי דין", מיארה הציגה את עמדתה שלפיה המדינה אינה יכולה להשלים עם מצב שבו בני ישיבות ממשיכים לשקוד על תלמודם ואינם מתגייסים לצה"ל. לדבריה, "החוק בישראל ברור, חובת הגיוס לצה"ל חלה על הכל", ובהמשך הוסיפה כי "מדינת משפט אינה יכולה להתעלם מהחוק המחייב גיוס של כולם ומהפגיעה בשוויון".
אלא שמאחורי הניסוח המשפטי הקר עומדת מציאות כואבת הרבה יותר: ציבור שלם, שמרכז חייו הוא לימוד התורה, מוצא עצמו תחת לחץ הולך וגובר של מעצרים, סנקציות, שלילת תקציבים ושלילת הטבות מס ממוסדות תורה. היועמ"שית אינה מסתפקת בהצגת עמדה משפטית, אלא דורשת אכיפה אפקטיבית יותר נגד בני הישיבות, בזמן שכבר כעת עשרות תלמידי ישיבות ואברכים נמצאים בכלא הצבאי.
עוד באתר:
בדבריה טענה מיארה כי "הנתונים לימדו כי סנקציות נגד משתמטים ופגיעה בכיס מביאות חיילים לבקו"ם". זו אולי אחת האמירות החמורות ביותר בנאום: היועצת המשפטית לממשלה מציגה את הפגיעה הכלכלית בלומדי תורה ובמוסדותיהם ככלי לגיטימי להפעלת לחץ, ומודה למעשה כי הכיס של משפחות ומוסדות תורה הפך לזירת האכיפה המרכזית.
בהמשך אמרה כי הממשלה אינה יכולה "ביד אחת" להגביר את הנטל על המשרתים, וביד השנייה "לאפשר השתמטות המונית". בכך היא ממשיכה לאמץ את השפה הפוגענית כלפי עולם הישיבות, כאילו עשרות אלפי בני תורה אינם נושאים בעול רוחני כבד, אלא הם בעיה שיש לפתור באמצעות לחץ משפטי וכלכלי.
מיארה אף תקפה את הממשלה על כך שלדבריה אינה מיישמת באופן מלא את החלטות בג"ץ בנושא. לדבריה, "התנערות הממשלה מהחלטות בית המשפט פוגעת בגיוס", והוסיפה כי "האכיפה יכולה הייתה להיות הרבה יותר אפקטיבית". כלומר, מבחינת היועמ"שית, הבעיה אינה שהאכיפה כבר חונקת את הציבור החרדי, אלא שהיא עדיין אינה חריפה מספיק.
באותו נאום הזהירה היועמ"שית מפני חוק הפיצול וחוק מח"ש, וטענה כי העברתם תשנה את אופייה של מערכת אכיפת החוק בישראל ותיצור השפעה פוליטית על מערכות האכיפה. לדבריה, חוק הפיצול אינו שינוי טכני אלא "ריסוק" מעמד היועץ המשפטי לממשלה והתובע הכללי.
אך דווקא הדברים הללו מדגישים את האבסורד. מיארה מזהירה מפני כוח שלטוני בלתי מרוסן, בזמן שהיא עצמה מפעילה כוח משפטי עצום נגד ציבור שאין לו כמעט כל יכולת להתגונן. היא מדברת על סכנת פוליטיזציה, אך בפועל מובילה קו אכיפה ממוקד, נוקשה וחסר רגישות כלפי הציבור החרדי, מוסדות התורה ובני הישיבות.
בציבור החרדי שומעים את דברי היועמ"שית ולא רואים בהם נאום משפטי מופשט. הם שומעים בהם הכרזת מדיניות: המשך הלחץ, המשך הסנקציות, המשך המעצרים והמשך הניסיון לכופף את עולם התורה באמצעות מערכת המשפט.
התחושה החרדית אינה נובעת מחוסר הבנה של החוק, אלא מהבנה עמוקה של המציאות: כאשר היועמ"שית מדברת על "אכיפה אפקטיבית", המשמעות בשטח היא בחורי ישיבות שנעצרים, אברכים שחוששים לצאת לרחוב, מוסדות שנחנקים כלכלית, ומשפחות שלמות שמרגישות כי המדינה הפכה אותן לאויב פנימי.
הנאום באילת מוכיח עד כמה התהום בין היועמ"שית לבין הציבור החרדי עמוקה. מבחינתה מדובר בשאלת משילות משפטית. מבחינת הציבור החרדי, מדובר בפגיעה ישירה בלב החיים היהודיים בארץ ישראל: עולם התורה.
