ראש בית המדרש 'פתחי עולם', הגאון רבי אליהו מאיר פייבלזון, התארח בתוכנית 'שיחת היום' ב'קול חי'. בשיחה מרתקת, הציג הרב ניתוח עמוק על מהותה של התורה והחינוך בדורנו, מתוך משנתו של הגאון רבי אייזיק חבר זצ"ל.
במרכז השיחה, עמד הרב פייבלזון על הניתוח המרתק סביב חטא מי מריבה וההבדל בין הציווי בפרשת בשלח – להכות את הסלע, לבין הציווי בפרשת חוקת – לדבר אליו. הרב פייבלזון מבאר, כי אין מדובר רק באירוע היסטורי, אלא במטאפורה לשני סגנונות והופעות של תורה: "תורה של הכאה" לעומת "תורה של דיבור".
תורה של הכאה: מייצגת את גישת החובה המוחלטת, ההכרח והסמכותיות. זוהי תורה שפועלת בכפייה או מתוך פחד מעונש וציפייה לשכר, שבה לאדם אין ברירה אלא לציית.
עוד באתר:
תורה של דיבור: מייצגת גישה שבה התורה פונה אל האדם, אל עולמו הפנימי ואל ערכיו, ומראה לו כיצד דברי התורה מתאימים לו, משלימים אותו ומחוברים למהותו באופן שלם.
הדור הצעיר לא מחפש סמכות – הוא מחפש חיבור
הרב פייבלזון עמד בדבריו על השינוי המהותי שחל בדורנו: מושג הצייתנות והסמכותיות כמעט ובטל מן העולם. לדבריו, זוהי הסיבה לכך ש"תורה של הכאה" איבדה את האפקטיביות שלה על הנוער והדור הצעיר. כאשר משתמשים בלשון של כפייה, הדבר אינו פועל יותר.
כאשר בן הדור המודרני אומר "אני לא מתחבר", אנשים בני הדור הישן לעיתים אינם מבינים את שפתו. אך האמת היא, שהדור הזה פועל מתוך רצון לבטא את ה"אני הפנימי" שלו ומתוך שאיפה לאמת. הדרך היחידה להנחיל לו את התורה היא דרך "תורה של דיבור" – לדבר בשפתו, לפנות אל עולם הערכים שלו (כמו מושג היושר והאחריות הטבועים באדם) ולחבר את דברי התורה אל הלב.
הרב סיכם כי המלאכה העיקרית של אנשי החינוך, ההורים והלומדים בדור זה היא מלאכת הדיבור וההקשבה הפנימית, שכן התורה מטבעה מתורגמת לכל השפות והתרבויות ("שבעים לשון") ומסוגלת לדבר אל כל נפש, אם רק נדע להציג אותה בצורה הנכונה.
להאזנה לדברים המלאים של הרב פייבלזון ב'שיחת היום' ב'קול חי':
