נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרן ברק, התייחס בריאיון לתאגיד השידור למחאת החרדים מול ביתו של שופט העליון נעם סולברג, שנערכה בעקבות רדיפת עולם התורה ומעצר בחורי הישיבות.
ברק, הנחשב לאבי המהפכה המשפטית ולמי שהוביל במשך שנים את הרחבת כוחו של בג"ץ על חשבון הכנסת והממשלה, בחר לתקוף בחריפות את המוחים החרדים. “אנשים שאנחנו קוראים להם חרדים, אבל אין להם חרדת אלוהים בליבם”, אמר.
לדבריו, המחאה מול ביתו של סולברג איננה מחאה רגילה אלא פעולה פלילית. “מחאה רגילה היא בהחלט חוקית, ולכל אדם יש זכות להפגין. אבל פה זאת לא מחאה רגילה. זאת מחאה שהיא עבירה פלילית. היא מכוונת לביתו של שופט בישראל, ולא סתם לביתו, אלא לפסיקתו. היא נועדה להשפיע על הפסיקה שלו”, טען ברק.
עוד באתר:
אלא שברק, כדרכו, בחר להתעלם לחלוטין מהמחאות הסוערות והאלימות של השמאל הקיצוני לאורך תקופת המאבק ברפורמה המשפטית. במשך חודשים נחסמו כבישים באופן שיטתי, נרשמו ניסיונות פריצה לבתיהם של חברי כנסת ושרים מהימין, בהם טלי גוטליב ויואב קיש, והופעל לחץ רחוב ישיר כדי להשפיע על חקיקה ועל נבחרי הציבור. אז, משום מה, המערכת המשפטית והאליטות התקשורתיות ידעו להכיל, להבין ולמסגר את הדברים כ“מחאה דמוקרטית”.
ברק התייחס גם לחסימת רכבו בידי פעיל הימין מרדכי דוד, ואמר: “לכל צרה מתרגלים ומחכים לצרה הקשה ממנה. לא פחדתי. כמו שאמי הייתה אומרת: אם עברנו את היטלר, נעבור גם את זה”. הוא הוסיף כי “אסור להשלים עם הבריונות הזאת, היא בניגוד לחוק”.
גם כאן בולטת ההתבכיינות החד צדדית. כאשר המחאה מופנית כלפי בכירי מערכת המשפט, ברק מזהה מיד “בריונות” וסכנה לדמוקרטיה. אך כאשר מחאות השמאל כללו חסימות, פריצות, איומים, שיבוש שגרת החיים ולחץ על נבחרי ציבור מהימין, אותו קול מוסרי נשמע הרבה פחות ברור.
בהמשך נשאל ברק מי אחראי למצב, והשיב: “קשה לדעת. לכל בריון והרקע שלו. זה לא מתחיל עם החרדים וזה לא נגמר עם החרדים. זה מתחיל באיש שחסם לי את הנסיעה ברכב, וממשיך באלה שבאולם בית המשפט מתפרעים”.
ברק לא החמיץ גם את ההזדמנות לגרור את ראש הממשלה בנימין נתניהו לתוך האירוע. “לא כל דבר הוא נתניהו, אבל כל דבר בסופו של דבר מוביל גם אליו”, אמר. לדבריו, נתניהו לא גינה את האירוע שבו נחסם רכבו, אך כן גינה את מה שאירע בביתו של סולברג.
בסיום דבריו הזהיר ברק כי “בריונות מילולית” עלולה להפוך במהירות לאלימות פיזית כלפי רכושם של שופטים, בתיהם ואף כלפי השופטים עצמם.
הדברים של ברק ממחישים שוב את הפער העצום בין האופן שבו האליטה המשפטית מתייחסת למחאות שמשרתות את המחנה שלה, לבין האופן שבו היא מגיבה כאשר ציבור חרדי כואב וזועק על רדיפת לומדי התורה ומעצר בחורי ישיבות. מול השמאל זו “מחאה”, מול החרדים זו כבר “עבריינות”.
