1.
בפרשת השבוע, פרשת שלח, התורה מספרת על אדם שחילל שבת: "וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת…" מיד לאחר מכן, לכאורה ללא כל קשר, מופיעה מצוות ציצית: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם…"
נראה, שיש חוט מקשר בין שני הנושאים הללו.
עוד באתר:
חז"ל ראו במקושש אדם שלא נכשל מחוסר ידיעה גרידא, אלא אדם שחילל שבת במזיד והועמד לדין על מעשיו. דווקא משום כך מתבקשת שאלה: אם אדם יודע את האמת, מכיר את ההלכה ומבין מה נכון ומה לא נכון, כיצד הוא מסוגל לפעול נגדה?
נדמה, שהתורה משיבה על כך מיד, כשהיא עוברת מפרשת המקושש לפרשת ציצית.
יש לשים לב ללשון התורה: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם." לא נאמר: "ולמדתם", לא נאמר: "וידעתם" אלא: "וראיתם", כי לפעמים הבעיה היא לא שהאדם אינו יודע. הבעיה היא שהידיעה נשארת בראש ואינה יורדת אל השטח.
הוא מאמין בדבר מסוים, מסכים איתו, אפילו מזדהה איתו, אבל ברגע האמת הוא לא חי אותו. האמת קיימת, אבל היא פשוט לא מול העיניים.
2.
אנשים אינם חיים רק לפי מה שהם יודעים. אנשים חיים לפי מה שנמצא לנגד עיניהם.
במצוות ציצית התורה אינה מוסיפה עוד שיעור, עוד הסבר או עוד רעיון. היא מוסיפה חוט. חוט קטן, פשוט לכאורה, התלוי על הבגד ומלווה את האדם לכל מקום. תזכורת שקטה ומתמדת לזהות שלו, לערכים שלו ולמה שהוא באמת רוצה להיות.
הציצית לא באה ללמד את האדם דבר חדש. היא באה כדי שלא ישכח את מה שהוא כבר יודע. כי רוב הטעויות בחיים אינן מתחילות מחוסר ידע אלא ברגע קטן שבו האדם מפסיק להיות מחובר למה שהוא עצמו מאמין בו.
אדם יודע, שעליו להקדיש יותר זמן למשפחה, אבל נשאב לעוד יום עבודה. הוא יודע, שעליו לשמור על הלשון, אבל נסחף לשיחה שלא היה צריך להשתתף בה. הוא יודע מה חשוב באמת, אך בתוך מרוץ החיים הדברים החשובים נדחקים לפינה. לא משום שהוא שינה את דעתו. לא משום שהוא גילה פתאום אמת אחרת אלא משום שבאותו רגע, האמת שכבר הייתה בתוכו, כבר לא עמדה מול עיניו.
3.
התורה לא ביקשה רק שנדע את האמת. היא ביקשה, שהאמת תהיה חלק מאיתנו. כי פעמים רבות המרחק הגדול ביותר אינו המרחק שבין האדם לבין האמת. המרחק הגדול באמת הוא בין האמת שהאדם יודע לבין האמת שהוא חי.
