משל הספינה בלב ים: החזון איש נשאל פעם על ידי מחנכים וראש ישיבה כיצד להתייחס לבחורים ותלמידים שאינם בעלי כישרונות גדולים, שמתקשים בלימוד התורה ונראים כאילו "אין להם סיכוי" להגיע להישגים רוחניים גבוהים משל עצמם.
החזון איש השיב להם במשל נפלא, שמסביר בדיוק את יסוד "ההתחברות לכלל":
אדם שנמצא בלב ים סוער, ואין לו שום סיכוי לשחות בכוחות עצמו אל החוף, דינו לכאורה אבוד. אך אם עוברת שם ספינת ענק חזקה, והאדם הזה מצליח לאחוז בחבל קטן שקשור אל ירכתי הספינה – הוא יינצל.
עוד באתר:
נכון, אין לו כוח להניע את עצמו, אין לו מנוע משלו, והוא בסך הכל מחזיק בחוט. אבל מכיוון שהספינה נוסעת בכוח המנועים האדירים שלה – היא סוחבת אותו יחד איתה אל חוף מבטחים.
"הספינה" היא כלל ישראל, התורה והדורות. כאשר אדם (או תלמיד) מחבר את עצמו לכלל ישראל, לקדושת הכלל ולרצון להיות חלק מהאומה – המנוע האדיר של הכלל סוחב אותו קדימה. גם אם הכוחות הפרטיים שלו, השכל שלו או היכולות הרוחניות שלו דלים, הוא מקבל את כוח הקיום של הספינה כולה.
חסינות של אומה לעומת שבריריות של פרט
יש בכוחה של הבטחת קיום האומה – "כי לא תשכח מפי זרעו" – להתמודד מול כל איתני הטבע, להפוך ים ליבשה ויבשה לים, ומכוחה של הבטחה זו נקרע ים סוף לגזרים.
הקיום הבלתי מעורער של האומה הנצחית משדד מערכות טבע, אך כל זאת תקף אך ורק לכלל ישראל כאומה, ולא לנפש היחידה כשהיא לעצמה.
מסיבה זו, קיום הנפש היהודית בנוי משני נדבכים: הפרט והכלל. הקשר האישי של האדם עם בוראו, והקשר של היחיד עם כלל ישראל.
הבריאה החדשה שבלעה את קורח:
כאשר אדם יחיד פורש מעם ישראל, הרי שבשבילו לא נקרע ים סוף. במצב כזה, היבשה פוערת את פיה, שכן קיום הבריאה מובטח רק למי שהוא חלק מעדת ה'.
זהו הביאור בלשון הפסוק: "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה". הבריאה הרגילה שומרת על קיום עם ישראל בכל מצב, שהרי תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית שיקרע הים לפני בני ישראל. קיום עם ישראל בעולם מצדיק ומצריך את שינוי מעשה בראשית.
אבל, כאשר קם אדם שיוצא מכלל ישראל, הרי שנוצר כאן מצב חריג – 'בריאה חדשה' של אדם שאין לו זכות קיום מצד חוקי הבריאה הרגילים, ולכן יש צורך 'לברוא' בריאה חדשה בטבע, כזו שתפצה האדמה את פיה ותבלע אותו.
הביטוח הלאומי של הנצח:
לכן, בתפילת "לשם ייחוד" לפני כל מצווה, אנו מתחברים אל הכלל ואומרים כי קיום המצווה הוא "בשם כל ישראל". אפילו במצווה פרטית לחלוטין, האדם מחבר את עצמו לכללות האומה ולאחדותה.
יתרה מזאת: אדם שמתחבר לכלל ישראל, זוכה שהבטחת קיום האומה וידיעת התורה ("כי לא תשכח מפי זרעו") תתקיים בו ובזרעו, גם אם מצד עצמו אין לו את היכולות הרוחניות והשכליות הנדרשות לכך (רבי ירוחם ממיר)
זהו סוד הנצח: כשאתה פועל כפרט מנותק, אפילו האדמה היציבה שתחתייך עלולה לקרוס; כשאתה מחובר לכלל, הבטחת 'לא תשכח מפי זרעו' תבקע עבורך גם את הים.
