בשיעורו השבועי ב'קול חי' לפרשת חוקת, הקדיש רב העיר אלעד, הגאון רבי מרדכי מלכה, את דבריו לאחד היסודות הגדולים בחיי התורה והאדם: מעלת העמל והיגיעה. תחת הכותרת "מפתח החיים — עמל ויגיעה", ביאר הרב כי פרשת חוקת אינה מלמדת רק את דיני פרה אדומה, אלא מציבה בפני האדם את חוק הבריאה כולו: אין קניין אמיתי, לא ברוחניות ולא בגשמיות, בלי מאמץ.
הרב פתח בפסוקי הפרשה: "זאת חוקת התורה", ובהמשך "זאת התורה אדם כי ימות באוהל". חז"ל דרשו מכאן כי "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה". אלא שהדברים מעוררים תמיהה: כיצד אפשר לדבר על "ממית עצמו" כאשר התורה עצמה אומרת "וחי בהם" — ולא שימות בהם? ועוד, הרי דרכיה של תורה "דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"?
לדברי הרב מלכה, התשובה היא שאין הכוונה חלילה לסבל הרסני או לפגיעה באדם, אלא לוויתור על העצמיות, על הנוחות ועל הרצון לחיים קלים. "ממית עצמו עליה" פירושו שאדם מוכן להניח בצד את העצלות, את הפינוק ואת הרצון לקיצורי דרך — כדי לקנות תורה, לקיים מצוות ולעבוד את ה' באמת.
דור שמחפש קיצורי דרך
עוד באתר:
בדבריו עמד הרב על רוח התקופה. לדבריו, העולם המודרני מחנך את האדם לחפש את הדרך הקלה ביותר: כלים חד־פעמיים כדי לא לשטוף, מכשירים מהירים כדי לא להמתין, פתרונות מיידיים כדי לא להתאמץ. אלא שהגישה הזו מחלחלת גם לעבודת ה'. אדם מתפלל, לומד, עושה חסד ומקיים מצוות — כל עוד זה מסתדר לו בנוחות. ברגע שנדרש ממנו מאמץ, ויתור או שינוי הרגלים, הוא נסוג.
מול התפיסה הזו הציב הרב את דברי הכתוב: "אדם לעמל יולד". לא מדובר בעונש בלבד, אלא בחוק חיים. כשם שבגשמיות נאמר "בזעת אפיך תאכל לחם", כך גם ברוחניות אין גדילה בלי יגיעה. אדם שאינו עמל אינו בונה את עצמו, ואדם שאינו מוכן להתאמץ בעבודת ה' — נשאר במקום.
הצ'ק שנקרע: למה לא תמיד הרחבה מצמיחה גדולים
אחד הסיפורים המרכזיים שהביא הרב היה על תקופת לימודם של הגאון רבי אלחנן וסרמן והגאון רבי יוסף שלמה כהנמן, תלמידי מרן ה"חפץ חיים". השניים רצו להקים כולל מובחר לעשרה אברכים, שיזכו לשבת וללמוד ללא טרדות פרנסה. הם ביקשו מראש ישיבת ראדין, הגאון רבי משה לנדינסקי, לנסוע למוסקבה ולגייס עבורם סכום עתק של ארבעים אלף רובל.
לאחר שה"חפץ חיים" ביקש ממנו, נסע רבי משה למוסקבה ופגש את העשיר שרשבסקי. העשיר הסכים מיד לתרום את הסכום העצום, אך שאל שאלה אחת: האם אפשר להבטיח שמהכולל הזה יצמח אפילו רבי יצחק אלחנן אחד? הרי רבי יצחק אלחנן ספקטור צמח מתוך דוחק, רעב ועמל, ולא מתוך הרחבה ונוחות.
רבי משה שמע את הדברים, הבין שיש בהם אמת, לקח את ההמחאה — וקרע אותה. המסר היה חד: גדולי ישראל אינם צומחים מחיים נטולי מאמץ. הרחבה היא ברכה גדולה כאשר היא משמשת לעבודת ה', אך כאשר היא מסלקת מן האדם את העמל — היא עלולה דווקא לפגוע בצמיחה.
עמל אינו בהכרח סבל גדול
הרב הדגיש כי אין לטעות בהבנת המושג "עמל". לא כל אדם נדרש לחיי עניות, ייסורים או קושי קיצוני. בשם הגאון רבי ישראל מסלנט ביאר הרב כי עמל פירושו כל פעולה שבה האדם עושה דבר שאינו טבעי ונוח לו. גם מאמץ קטן, ויתור קטן, התגברות קטנה — נחשבים עבודת ה'.
אם אדם עושה רק מה שקל לו, אמר הרב, אין זו בהכרח עבודת ה'; ייתכן שזה רק טבעו הנוח. עבודת ה' מתחילה במקום שבו האדם מתאמץ נגד הנטייה הטבעית שלו. לקום לתפילה כשעייפים, לקבוע עתים לתורה כשעסוקים, להימנע מדיבור אסור כשמתחשק להגיב, להתגבר על עצלות — שם נמצא העמל האמיתי.
הרב הביא לכך ראיה מן הגמרא במנחות, שם מסופר על אבימי ששכח את תלמודו והלך בעצמו אל תלמידו רב חסדא כדי ללמוד ממנו מחדש, אף שיכול היה לקרוא לו אליו. אבימי הבין שתורה נקנית דווקא ביגיעה, ולכן העדיף לטרוח בעצמו.
אדם חי הוא אדם שפועל
בהמשך השיעור הביא הרב את ביאורו הידוע של רבי מאיר שפירא מלובלין לחלומות שר המשקים ושר האופים. שר המשקים, בחלומו, פעיל: לוקח ענבים, סוחט אותם, נותן את הכוס ביד פרעה. שר האופים, לעומתו, אינו עושה דבר; הסלים על ראשו, והעוף אוכל מהם.
מכאן למד רבי מאיר שפירא כי פעילות היא סימן חיים. מי שיוזם, פועל, מתאמץ ובונה — הוא אדם חי. מי שעומד באפס מעשה, נותן לדברים לקרות סביבו ואינו פועל — חסרה בו חיות. זהו עומק דברי חז"ל: "אדם לעמל יולד". לחיות פירושו לפעול, לבנות, להתייגע, לחנך, ללמוד ולהתקדם.
הבחירה: איזה עמל ילווה את האדם
הרב הוסיף כי אין אדם בעולם שנמלט מעמל. השאלה היחידה היא איזה עמל יבחר לעצמו. חז"ל לימדו שכל אדם נברא לעמל, אך האדם יכול לבחור אם עמלו יהיה בתורה, במצוות ובעבודת ה', או שעמלו יהיה רק בצורכי הגוף והפרנסה.
על כך נאמר במשנה באבות: "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ; וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ". לדברי הרב, אין הכוונה שאדם יכול לחיות בלי עול כלל. אין מציאות כזו. אלא שאדם הבוחר בעול תורה זוכה שעולו מקבל משמעות, קדושה וברכה.
עמל התורה פותח שערים
בדבריו הביא הרב כמה סיפורים מגדולי ישראל על כוחה של יגיעת התורה. בין היתר סיפר על בחור שנכנס אל ה"חזון איש" בשל מחלה קשה והתלבטות רפואית. בתחילה הכריע ה"חזון איש" שעליו לעבור ניתוח. לאחר מכן החל הבחור לדון עמו בסוגיות שבהן עסק, וה"חזון איש" התרשם מעמלו בתורה. כאשר קם הבחור לצאת, אמר לו ה"חזון איש" כי הוא חוזר בו: אין צורך בניתוח, ובעזרת ה' יתרפא גם בלעדיו.
ה"חזון איש" הסביר כי לפני שראה את עמל התורה של הבחור השיב לו כפי שמשיבים לכל אדם, אך לאחר שהכיר את יגיעתו בתורה — יש עבורו בשמים הנהגה אחרת. המסר ברור: עמל התורה אינו רק דרך להבין סוגיה; הוא פותח לאדם שערי סייעתא דשמיא.
עוד הביא הרב סיפור על תלמיד חכם זקן שאיבד את מאור עיניו לאחר שהחליט להפסיק להתאמץ בעיון התורה בזקנותו ולהסתפק בחזרה בעל פה. אותו זקן אמר כי כל השנים שבהן זכה לראות מעבר לטבע היו בזכות עמל התורה, וכאשר פסק מן העמל — פסקה גם אותה הנהגה מיוחדת.
לא הכישרון קובע, אלא היגיעה
לקראת סיום השיעור הביא הרב את הסיפור הידוע על בחור בישיבת פוניבז' שהיה בעל זיכרון נדיר, עד שכונה כמי שיש לו "מכונת צילום בראש". לאחר שאיבד את הכישרון הזה, ביקש ברכה מהסטייפלר שישוב אליו כוח הזיכרון. אולם הסטייפלר סירב, ואף אמר לו בחריפות שאין זו בהכרח ברכה. העיקר, אמר לו, הוא לא לזכור בלי מאמץ — אלא להתייגע בתורה.
בדברים אלו חידד הרב את המסר המרכזי: התורה אינה נמדדת רק לפי תוצאה חיצונית. אדם יכול להיות מוכשר מאוד, אך אם אינו מתייגע — חסר לו יסוד החיים. ולעומתו, אדם שמתקשה, נאבק, חוזר שוב ושוב ומתאמץ להבין — הוא קונה את התורה באמת.
המסקנה: אין קיצורי דרך בעבודת ה'
בסיום דבריו סיכם הרב מלכה כי זהו היסוד הגדול של פרשת חוקת: "זאת חוקת התורה" — חוק התורה הוא עמל. "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" — התורה מתקיימת במי שמוכן לוותר על נוחותו, על עצלותו ועל רצונו לחיים קלים.
לדבריו, אין בעולם מציאות של "לא יגעתי ומצאתי". הצלחה אמיתית בתורה, במידות, בתפילה, בחינוך הילדים ובבניין האישיות באה רק מתוך יגיעה. לפעמים זו יגיעה גדולה, ולפעמים מאמץ קטן שאיש אינו רואה — אך בשמים הוא נחשב ונמדד.
"כל ויתור על הנאת הגוף למען התורה והמצוות", עולה מדברי הרב, "הוא עמל. וכל עמל כזה בונה את האדם, מחיה אותו, ומביא עליו ברכה בזה ובבא". מקור השיעור:
