נוכחות סעודית מפתיעה בטקסי הלווייתו של עלי חמינאי עוררה סערה ברשתות הערביות והאיראניות. בעוד שאיחוד האמירויות, בחרין וכווית בחרו שלא לשלוח נציגים לטקסים, ריאד שלחה משלחת רשמית מטעמה – צעד שהתפרש כניסיון לשמור על ערוץ דיפלומטי פתוח מול טהראן, אך גם ככזה שנעשה בזהירות מופגנת.
המשלחת הסעודית הגיעה מטעם משרד החוץ, ובראשה עמד סגן שר החוץ וליד אל-ח'ריג'י. העובדה שלא נשלח נציג בכיר יותר מקרבת יורש העצר פורשה בידי פרשנים סעודים כמסר ברור: השתתפות רשמית, אך בדרג נמוך ומרוחק.
סערה נוספת התעוררה סביב לבושם של חברי המשלחת, שהגיעו בדשדשות לבנות, ולא בבגדים כהים הנהוגים בדרך כלל בטקסי אבל רשמיים. ברשתות החברתיות היו מי שראו בכך מסר סמלי מכוון, ולא טעות פרוטוקולית.
עוד באתר:
הפרשן הסעודי איימן דין כתב כי סעודיה שלחה "משלחת בדרג נמוך", שהופיעה "בגלימות לבנות – צבע השמור לחגים, לחתונות ולאירועים משמחים, לא להלוויות". לדבריו, מדובר היה ב"סטירה אלגנטית במסווה של דיפלומטיה" בין שתי היריבות האזוריות.
מנגד, באיחוד האמירויות נשמעו קולות חריפים נגד עצם ההשתתפות הסעודית בטקסים. הפרשן האמירתי אמג'ד טה, הנחשב מקורב לשלטון באבו דאבי, תקף את המהלך וטען כי אין מקום להגיע לנחם על מנהיג איראני שהיה אחראי לפגיעה קשה במדינות האזור. לדבריו, לא מדובר במהלך אסטרטגי אלא בהפגנת חולשה.
גם בתוך איראן עצמה נרשמה ביקורת חריפה על האופן שבו המשטר ניסה להפוך את ההלוויה למפגן עוצמה ואחדות לאומית. אזרחים איראנים ברשתות החברתיות התלוננו על סגירת צירים מרכזיים בטהראן, השבתת מקומות עבודה והפיכת העיר למתחם טקסי ענק.
ברשתות האיראניות נמתחה ביקורת גם על הלוגיסטיקה העצומה סביב האירוע, כולל הצבת אלפי שירותים ניידים לאורך מסלול ההלוויה. לצד זאת, גולשים לעגו לאופי המתוזמר של הטקסים וטענו כי המשטר מנסה לייצר בכוח תמונת אחדות שאינה קיימת באמת בשטח.
סרטונים שהופצו בידי גורמי אופוזיציה איראניים הציגו אזרחים רבים שבחרו דווקא לעזוב את הבירה לטובת חופשה בצפון המדינה. בחלק מהתיעודים נראו אזרחים רוקדים לצלילי מוזיקה בתוך עומסי התנועה ביציאה מטהראן – מחזה שהוצג ברשתות כתגובה ספונטנית לניסיונות המשטר לכפות אווירת אבל לאומית.
ההלווייה, שאמורה הייתה לשמש את טהראן כמפגן כוח אזורי ופנימי, הפכה בפועל לזירה של מסרים כפולים: השתתפות סעודית מאופקת ומרומזת מצד אחד, היעדרות מדינות מפרץ אחרות מצד שני, וביקורת פנימית באיראן שממשיכה לחשוף את עומק הניכור בין הציבור לבין המשטר.
