לפעמים תוכנית מתחילה בסיפור קטן, ובסיומה אתה מגלה שהסיפור בכלל לא היה על מה שחשבת.
כך בדיוק נפתחה השבוע התוכנית "שכינה ביניהם" ב"קול חי".
הכול התחיל ביום שישי בשבוע שעבר בסטף.
יצאתי עם הילדים לטיול, וכמו הרבה משפחות שהגיעו למקום, נעצרנו ליד הבריכה המפורסמת,
יש שם שתי נקודות קפיצה: אחת נמוכה, שממנה קופצים בעיקר הילדים והבחורים, ואחת גבוהה הרבה יותר, כזו שכשעומדים עליה, המים נראים פתאום רחוקים מאוד,
עמדתי למטה והסתכלתי,
אחד קופץ.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
ואני שואל את עצמי: איך הם עושים את זה? איך אדם מצליח לעמוד על קצה המצוק, להתגבר על הפחד ופשוט לקפוץ?
תוך כדי שאני עומד שם, מישהו מתוך המים מזהה אותי וקורא לעברי:
"אריה! אתה חייב לקפוץ! תצלם את זה, זו תהיה פתיחה מושלמת לתוכנית שלך!"
חייכתי.
אבל בפנים כבר הייתה לי תשובה.
אין סיכוי.
אני לא קופץ.
לא כי לא רציתי.
אלא כי פשוט פחדתי.
פחד אמיתי.
בכל זאת, עליתי למעלה.
עמדתי על הקצה.
הסתכלתי למטה.
החברה שם התחילו לספור:
"אחת…"
"שתיים…"
ואני פשוט קפוא.
לא מצליח לזוז.
באותו רגע ניגש אליי אדם, התקרב ולחש לי משפט אחד באוזן:
"אם תהיה מסוגל לקפוץ, תגלה שיש בך הרבה יותר כוחות ממה שאתה חושב"
כעבור כמה שניות קפצתי.
אבל כשהסתיימה הקפיצה הבנתי דבר מפתיע.
הסיפור בכלל לא היה על המצוק.
המצוק היה רק התפאורה.
הקרב האמיתי התנהל בתוכי.
ומשם יצאנו למסע שלם במהלך התוכנית.
ממה אנחנו באמת מפחדים?
במשך שנים חשבתי שאנחנו מפחדים מהמציאות.
מהגובה.
מהכישלון.
מהביקורת.
מהדחייה.
אבל ככל שאני פוגש יותר אנשים בקליניקה, בקבוצות ובחיי היום יום, אני מגלה שוב ושוב שאולי אנחנו בכלל לא מפחדים מהמציאות.
אנחנו מפחדים מהרגש שהמציאות מעוררת בנו,
אני לא מפחד רק מהמים הקרים,
אני מפחד מהתחושה שאחווה כשאפגוש אותם.
אני לא מפחד רק מביקורת,
אני מפחד מהבושה, מהכאב או מתחושת הכישלון שהיא תעורר בי.
אני לא מפחד רק מוויכוח,
אני מפחד ממה שיקרה בתוכי בזמן הוויכוח.
עוד באתר:
רוב החיים שלנו אינם מנוהלים רק על ידי הרצון להרגיש טוב אלא גם על ידי הניסיון לא להרגיש רגשות לא נעימים.
כשמאזין אחד שינה את האווירה באולפן
חיים עלה לשידור, הוא סיפר שכאשר הוא מרגיש שמזלזלים בו, הוא מיד מתנתק.
ביקשתי ממנו לעצום עיניים, לחשוב על האדם שמולו התחושה הזו עולה, ולא לנסות לפתור את הבעיה.
רק להרגיש.
לשים לב איפה התחושה נמצאת בגוף.
לתת לה שם.
לא לברוח ממנה.
כמה דקות אחר כך שאלתי אותו:
"אם בתחילת התרגיל התחושה הייתה בעוצמה של 10, איפה היא עכשיו?"
הוא שתק לרגע וענה:
"6"
המציאות לא השתנתה.
האדם שמולו לא השתנה.
אבל משהו בתוכו כבר התחיל להשתנות.
גם אני קיבלתי שיעור בשידור חי
באמצע התוכנית קרה דבר קטן.
ביקשתי מהטכנאי פנחס היקר להשמיע את הסרטון בשלב מסוים, והוא הושמע מוקדם יותר ממה שתכננתי.
לרגע הרגשתי אי נעימות.
רצון מיד להסביר, לתקן, להחזיר את הדברים למסלול.
ואז הבנתי:
גם אני עושה בדיוק את מה שעליו אני מדבר.
גם אני מנסה לפעמים לברוח מרגש לא נעים.
וזה היה אולי הרגע הכי אמיתי של התוכנית.
כי בסוף כולנו כאלה.
כולנו מנסים להגן על עצמנו.
ומה זה עושה לזוגיות?
לא פעם אנחנו בטוחים שבן הזוג פוגע בנו.
אבל פעמים רבות הוא בכלל עסוק בלהגן על עצמו מהרגש הלא נעים שהוא לא רוצה להרגיש,
אדם שמתנתק לא תמיד עושה זאת כדי להעניש.
לפעמים הוא פשוט מנסה לא להרגיש זלזול.
אדם שכועס לא תמיד רוצה לשלוט.
לפעמים הוא מנסה לא להרגיש חוסר אונים.
וכשכל אחד עסוק בלהגן על עצמו, שניהם מתרחקים.
אבל ברגע שמסכימים לפגוש את הרגש, משהו מתחיל להשתחרר.
פתאום יש יותר מקום להקשיב.
יותר מקום לבחור.
יותר מקום לאהוב.
הכוחות כבר נמצאים בתוכנו.
האזינו לתוכנית המלאה:
