את זר הפרחים הענק על קידום חוק יסוד לימוד התורה וחוק הקפאת המעצרים, יו"ר ש"ס אריה דרעי לא צריך לשלוח ללשכת ראש הממשלה, אלא דווקא לגדי איזנקוט. הקריצות הפומביות ששלח לאחרונה איזנקוט לעבר ש"ס, בשילוב ההתבטאויות החריפות של הראשון לציון, מרן הגאון רבי יצחק יוסף נגד נתניהו, עשו את שלהן. זה בדיוק מה שהדליק את נורות האזהרה בסביבת ראש הממשלה והוביל את בנימין נתניהו להישכב שוב על הגדר, לחטוף את האש הציבורית, ולתת לדרעי את החוקים שכל כך קריטיים לו.
אבל אל לחרדים להסתנוור מהקריצות של איזנקוט. מדובר במלכודת מסוכנת במיוחד עבור המפלגות החרדיות, גם עבור יהדות התורה. יו"ר דגל התורה משה גפני אמנם נפגש עם איזנקוט פעם אחת בלבד, אך גם הפגישה הבודדת הזו הספיקה כדי לטפח אשליות פוליטיות. ההנחה שאפשר "ללכת עם איזנקוט" מתבססת על התקווה שהוא יעניק פטור לשלושה אחוזים מכלל תלמידי הישיבות. גורמים חרדים טוענים; זו פתיחה טובה למשא ומתן. אך זו טעות אופטית מוחלטת. איזנקוט הוא איש של אידיאולוגיה קשיחה; המתווה שהוא מציע גרוע ונוקשה עבור החרדים הרבה יותר מהחוק של ביסמוט, הרמטכ"ל לשעבר הוא ממש לא הטיפוס שיתפשר או יתגמש יותר מדי כשזה נוגע לתפיסת הביטחון והגיוס שלו.
במקום לחזק את הקשרים עם איזנקוט, החרדים צריכים, בפרדוקס מוחלט, להתפלל שניצחון עתידי בבחירות יהיה דווקא של נפתלי בנט. מדוע? משום שבניגוד לאיזנקוט שמגיע עם אג'נדה סדורה, בנט הוכיח שהוא פרגמטיסט ברמה הקיצונית ביותר. הוא לא אידיאולוג, אלא כזה שמוכן לשנות את עורו לחלוטין למען השלטון. בנט צפוי להסכים לפטור גורף לחרדים מתוך מטרה אחת פשוטה: שיהיו איתו בממשלה. הוא ייתן הכל, העיקר שיבואו. כבר ראינו את זה קורה בעבר.
עוד באתר:
לציונות הדתית ולליכוד יש הרבה מה ללמוד מהשמאל על יחס לשותפים קואליציוניים. כשהיה צריך לשמר את רע"מ בפנים, בנט לא היסס לאשר ולהזרים תקציבים של 53 מיליארד שקל לטובת המגזר הערבי, בדיוק כפי שדרש מנסור עבאס. הוא ידע לתגמל את מי שהחזיק אותו בשלטון.
ואיפה הימין בכל הסיפור הזה? שקוע באגו. בשבוע האחרון ניסו שרים רבים בליכוד ובציונות הדתית ללחוץ על נתניהו שירד מ"חוק יסוד לימוד התורה" ומחוק המעצרים. מתוך רצון לרשום נקודות זכות בסוף הקדנציה, כביכול שהם לא נכנעו לחרדים, ובמו ידיהם הם ניסו לזרוק את השותפים הטבעיים שלהם לשמאל.
ואם בשלל אתה לא רוצה להתחלק? לפחות אל תשדוד. החרדים זעמו השבוע כששר האוצר אפשר למנהל רשות המיסים לעשות דין לעצמו ולנקוט בצעד אגרסיבי: שלילת אישור "סעיף 46" (המקנה פטור ממס על תרומות) לישיבות, וכל זאת עוד לפני שניתנה בכלל החלטת בג"ץ הסופית בעניין. הצעד הזה הרתיח את גפני שזעק השבוע בוועדת הכספים: "הצרות הכי גדולות שלנו, זה מהכיפות הסרוגות – שר האוצר ומנהל רשות המיסים."
נראה שהיחיד בימין שהפנים את המשמעות של הברית הפוליטית הזו הוא נתניהו. השבוע הוא העמיד את סמוטריץ' במקומו פעמיים, תוך שהוא שם ברקס להתנהגות החצופה והשחצנית שלו: הפעם הראשונה הייתה כאשר הקדים את חוק המעצרים לפני החוק של אורית סטרוק, והפעם השנייה הייתה כאשר העביר, מעל לראשו של שר האוצר, את החלטת הממשלה בנושא הגננות. נתניהו מבין היטב את מה שהשרים שלו, (שאותם הוא מנסה להרחיק מהרשימה,) מסרבים לקלוט: אגו ימני מנופח עלול לעלות לו באובדן השלטון.
הסיבה היחידה שחוק יסוד לימוד התורה וחוק הקפאת המעצרים עברו בכנסת, היא שהמפלגות החרדיות הציגו חזית אחידה, מה שהצמיד את נתניהו לקיר. את ההוכחה לכוחה של הלכידות הזו קיבלנו בהעברת חוק הקפאת המעצרים. כשהחוק אושר ברוב דחוק של 58 תומכים מול 54 מתנגדים, החוק עבר אך ורק בזכות האצבעות של חברי אגודת ישראל שהצביעו בעד והכריעו את הכף.
המסקנה ברורה: לו החרדים היו מאוחדים באותה מידה סביב חוק הגיוס, הוא היה עובר.
