בכל שנה מחדש הויכוח הזה בינינו חוזר,
אני רוצה את הכינרת, אשתי רוצה את הים הגדול,
תמיד כל אחד היה בטוח שהבחירה שלו פשוט טובה יותר, אבל בשלב מסוים עצרנו לשאול שאלה אחרת:
על מה אנחנו באמת מתווכחים?
ופתאום הבנו שהוויכוח בכלל לא היה על הים ועל הכינרת,
אצלי קיים צורך עמוק בגבולות, במסגרת, בתחושת ביטחון, לכן הכינרת, עם הגבולות הברורים שלה, תמיד הרגישה לי כמו בית,
אצל אשתי קיים צורך עמוק במרחב, בחופש ובאינסוף, לכן דווקא הים הגדול משך אותה,
באותו רגע כבר לא היה צורך לשכנע מי צודק,
התחלנו להבין אחד את השנייה.
זאת אחת המתנות הגדולות של החיים,
כשמפסיקים להתווכח על ההתנהגות, ומתחילים להתעניין בצורך שמסתתר מתחתיה,
דווקא עכשיו, בחופש הגדול, כשכולנו רצים בין ים, בריכה, טיולים וחופשות, אני חושב שיש מסר שכולנו צריכים לקחת איתנו,
אנחנו חיים בעולם שמחפש תשובות מהירות,
עוד עצה.
עוד שיטה.
עוד טיפ.
אבל הנפש לא משתנה מטיפים,
היא משתנה כשמסכימים לצלול,
בסרטון החדש שפרסמתי אני עומד ליד הבריכה עם רמקול של מציל וקורא:
"לא ברדודים רק בעמוקים",
כי לרוב אנשים חיים במים הרדודים,
אנחנו מתווכחים על כסף, אבל מתחת נמצא פחד.
אנחנו מתווכחים על הילדים, אבל מתחת מסתתרת תחושת חוסר אונים.
אנחנו מתווכחים על הים ועל הכינרת, אבל מתחת יש צורך עמוק שרוצה שיראו אותו.
המים הרדודים הם הוויכוחים.
המים העמוקים הם העולם הפנימי.
ושם נמצאת גם האהבה.
שם נמצאת גם הצמיחה.
ושם מתחיל גם הריפוי.
אולי זה המסר האמיתי של החופש הגדול, לא רק לצאת מהבית, אלא לצאת לרגע מהתגובות האוטומטיות שלנו.
לא רק לקפוץ למים, אלא להסכים לצלול פנימה,
כי חופש אמיתי הוא לא מספר הימים שאנחנו בחופשה, חופש אמיתי הוא להשתחרר מהדפוסים שמנהלים אותנו, ולהתחיל לחיות מתוך בחירה.
