יש פחדים שאינם נעלמים גם כשהסכנה עצמה כבר רחוקה. אדם יכול לצאת ממקום של סכנה, לחזור הביתה, לחזור לשגרה, ובכל זאת להמשיך לחיות בתחושה שמשהו עומד לקרות. הגוף כבר נמצא במקום אחר, אבל הלב עדיין נמצא שם.
נדמה, שזה בדיוק המקום שבו פוגש הנביא את ציון.
עד עכשיו עברנו איתה מסע שלם. תחילה היא מבינה שמותר, ואף צריך, לכאוב – שלא כל כאב צריך למהר לפתור, ולעיתים דווקא צריך לתת לו מקום. אחר כך מתברר לה, שאין שום אפשרות שתישכח מלפני בורא עולם; גם כשהיא בגלות, כל הבריאה כולה ממשיכה להתקיים סביבה ולמענה. בהמשך למדנו, שהבנייה מחדש אינה מתחילה במה שנראה מבחוץ אלא ביסודות שעליהם הכל עומד. אבל גם אחרי כל זה נשאר עוד דבר אחד: הפחד.
עוד באתר:
בנחמה הרביעית מגיע הנביא אל נקודה אחרת במסע: הפחד
כאן פונה הנביא ישעיהו אל ציון ואומר לה: "אנכי אנכי הוא מנחמכם; מי את ותיראי מאנוש ימות, ומבן אדם חציר ינתן." הקב"ה אינו אומר לציון רק שהמציאות תשתנה. הוא שואל אותה שאלה אחרת: מפני מה את עדיין פוחדת?
במבט ראשון, זו שאלה תמוהה. הרי ציון עברה חורבן, גלות ואובדן. הפחד שלה אינו דמיון. היא ראתה במו עיניה למה מסוגלים בני אדם המבקשים את רעתה, אבל המשך הפסוק מגלה את עומק העניין: "ותשכח ה' עושך, נוטה שמים ויוסד ארץ, ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק." הבעיה איננה רק שהיא מפחדת. הנביא מדייק: "תפחד תמיד כל היום."
יש הבדל בין אדם שמפחד מסכנה לבין אדם שהפחד הפך להיות נקודת המבט שדרכה הוא רואה את החיים. הראשון אומר: יש סכנה, ולכן אני מפחד. השני כבר חי בתוך הפחד, גם כשהסכנה עצמה אינה נמצאת לפניו. אדם כזה יכול להיבנות מחדש, לחזור לשגרה ואפילו להצליח, אבל בכל רגע הוא מחכה לסדק הבא. כל שקט נראה לו כמו הפוגה לפני הסערה, וכל הצלחה מלווה בחשש, שהיא זמנית.
וזה בדיוק מה שהנביא מבקש מציון להפסיק לעשות. לא להתעלם מהסכנות. לא להיות תמימה. אלא לא לתת להן לנהל את החיים.
בסוף ההפטרה הקודמת כבר שמענו את ההבטחה: "כי נחם ה' ציון, נחם כל חרבותיה." ההפטרה הרביעית מבקשת לקחת את הנחמה צעד נוסף. לא רק מה יקרה לציון אלא איך היא תחיה אחרי שהובטחה לה הנחמה.
אנחנו חיים בתקופה שבה הפחד הפך כמעט לשפה ציבורית
חדשות, איומים, מלחמות, חוסר ודאות ושינויים פוליטיים וחברתיים – כל אלה גורמים לאדם להרגיש שהקרקע אינה יציבה.
במצב כזה, קל מאוד לחשוב, שהזהירות הגדולה ביותר היא הדרך הבטוחה ביותר לחיות. אבל הנביא מציב גבול גם לפחד: "אל תיראו חרפת אנוש, ומגידופותם אל תיחתו." הוא לא מבקש מאיתנו להיות תמימים. הוא לא אומר שאין אויבים, שאין סכנות ושאין צורך באחריות אלא מבקש דבר עמוק יותר: אל תתנו לפחד להפוך לזהות שלכם.
הנחמה אינה ההבטחה ששום דבר מפחיד לעולם לא יקרה. הנחמה היא הידיעה שגם כשאיננו יודעים מה יקרה, איננו חייבים לחיות כאילו הפחד הוא שמחליט בעבורנו.
בסופו של דבר כל הפחדים הללו, מזכיר לנו הנביא, הם פחד מ"אנוש ימות", מבני אדם שמעמדם מוגבל וכוחם חולף. מעל כל הכוחות הללו עומד מי ש"נוטה שמים ויוסד ארץ". האדם יכול לאיים, המציאות יכולה להרעיד, אבל את המילה האחרונה על חיינו לא אומר הפחד ולא אומרים בני האדם. הכול נתון בידיו של הקב"ה!
