לקראת ראש השנה תשפ"ז, שחל השנה כאשר יומו הראשון בשבת ואין תוקעים בו בשופר, הקדיש הגה"ח הרב מנחם מנדל פומרנץ, מנכ"ל הוצאת הספרים 'עוז והדר', ראש מוסדות 'באר ישראל', יוזם מהדורת 'מתיבתא' והעורך הראשי שלה, את שיעורו השבועי למשמעות העמוקה של מצוות השופר ולשאלה כיצד ניתן לעורר רחמי שמים דווקא בשנה שבה ביום הראשון לא נשמע את קול התקיעה.
את הדברים פתח הרב פומרנץ במשל על כפרי תמים שיצא ברגל למסע ארוך לפטרבורג. בדרך הבחין לראשונה בחייו בפסי רכבת, וכיוון שלא ידע את ייעודם סבר שהם נועדו למנוחת הולכי הדרכים. כשהתקרבה רכבת והנהג הפעיל שוב ושוב את הצופר כדי להזהירו, פירש הכפרי את הקולות באופן הפוך לחלוטין: הוא היה משוכנע שמדובר בחתונה, נעמד על הפסים והחל לרקוד לצלילי הצפירות. "הכפרי שומע, אפילו שומע טוב. הוא פשוט לא מבין מה שהוא שומע", הסביר הרב. "זו דוגמה לשמיעה שיש בה קול ואין בה משמעות".
מכאן עבר הרב פומרנץ למצוות היום: "הסיפור הזה מביא אותנו למצווה המיוחדת שהצטווינו – לשמוע קול שופר". לדבריו, נוסח הברכה, "לשמוע קול שופר", מלמד שהשמיעה עצמה ניצבת במרכז המצווה. "לא מברכים לתקוע בשופר או על תקיעת שופר. כי המצווה היא לשמוע את קול השופר". מכאן הציב את השאלה המרכזית: מדוע נקבעה מצוות השופר דווקא בשמיעה, ומהו המסר שהאדם אמור לשמוע מעבר לקול הפיזי?
עוד באתר:
את התשובה קשר הרב לדברי השפת אמת על כוחו של השופר לעורר רחמים. "המילה שאנחנו שומעים ללא הרף בראש השנה ובימים שלקראת ראש השנה היא רחמים. אנחנו מבקשים רחמים מאבינו שבשמיים", אמר. לדבריו, השפת אמת מלמד כי "עיקר השופר לעורר רחמים בזכות התורה". הרב הזכיר את דברי חז"ל "כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו", והסביר כי אותה "דעה" היא דעת התורה: "התנאי הבסיסי וההכרחי לקבלת רחמים מהקדוש ברוך הוא – תורה. זו הדעת שמביאה את הרחמים".
בהמשך קשר זאת לפסוק "הבן יקיר לי אפרים", הנאמר בסדר זיכרונות בראש השנה: "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו". לדבריו, על פי המדרש, "מדי דברי בו" מתייחס לדיבור התורה שנתן הקב"ה לישראל. "הקדוש ברוך הוא נתן לעם ישראל את התורה כדי לרחם עליו. התורה היא מידת הרחמים", הסביר. מכאן גם ביאר את השימוש של חז"ל במילה "רחמנא" בהתייחסות לתורה: "כי התורה מעוררת רחמים לבני ישראל".
הרב פומרנץ הביא בהקשר זה את דברי הגמרא במסכת ראש השנה: "למה תוקעין בראש השנה? רחמנא אמר תקעו". לדבריו, דווקא החזרה של הגמרא על הביטוי "רחמנא אמר" רומזת לקשר שבין התורה, השופר והרחמים. "הגמרא כאילו מכניסה לנו בדלת האחורית את הסוד הגדול של תקיעת שופר – הכוח של תקיעת שופר הוא התורה, והיא מעוררת את הרחמים".
כחיזוק לדברים סיפר על בעל ה"דברי חיים" מצאנז, שנהג לפני תקיעת שופר להסתגר בחדרו. החסידים סברו שהוא עוסק בכוונות ובסודות השופר, אך באחת השנים, כאשר הגבאי נאלץ להיכנס לחדרו בשל שאלה הלכתית דחופה, מצא אותו שקוע בלימוד שולחן ערוך חושן משפט. הרב פומרנץ ציין כי הנהגה דומה מיוחסת גם לשר שלום מבעלזא. "אפשר לומר שההסבר הוא ממש כדברי השפת אמת. הכוח של השופר בא מכוח דעת התורה. זה מה שמעורר רחמים בשמי מרומים. ולכן אותם צדיקים הרבו בדעת התורה דווקא לפני התקיעות".
אלא שלדבריו, התורה אינה רק המקור לכוחו של השופר – היא גם מלמדת כיצד צריך לשמוע. הרב הביא את דברי האור החיים הקדוש על הפסוק "את הברכה אשר תשמעו", שהדגיש כי הכתוב תלה את הברכה דווקא בשמיעה. "השומע דברי אלוקים חיים – התורה מטיבה נפשו ומיישרתו", ציטט והוסיף: "השמיעה היא השער הראשון של התורה". לכך חיבר את נוסח התפילה: "אבינו אב הרחמן, המרחם, רחם עלינו, ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד". לדבריו, אין זה מקרי שבקשת התורה עטופה שוב ושוב בבקשת רחמים.
בסיום הגיע הרב פומרנץ לנקודה האקטואלית של ראש השנה תשפ"ז: היום הראשון של החג חל השנה בשבת, וחז"ל תיקנו שלא לתקוע בשופר מחשש לטלטול ברשות הרבים. "מתעוררת שאלה גדולה: כיצד נעורר רחמים כשאין בידינו את השופר?", שאל. תשובתו הייתה לחזור אל שורש כוחו של השופר – התורה. "אם כל כוחו של השופר לעורר רחמים זה בזכות התורה, כשאין לנו שופר נאחז בשורש הכוח של השופר עצמו".
את שיעורו חתם בקריאה להרבות בלימוד התורה במהלך החג: "הכל מודים שהתורה ניתנה בשבת. נרבה בלימוד התורה. בזכות התורה עצמה נזכה לעורר רחמים, להמתיק את הדינים ולהביא עלינו שנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות".
