לאורך כל מערכת הבחירות, ראשי גוש השינוי תלשו שערות נוכח שרשרת ההתבטאויות של יאיר גולן, שהפך למכונת מתנות בלתי פוסקת עבור קמפיין הליכוד. אביגדור ליברמן אף הגיע למצב שבו קרא לו בפומבי: "תשתוק!". אבל אחרי השבוע האחרון, מתברר שהכתובת לאזהרה הזו צריכה להשתנות: מי שבאמת צריך לשתוק עכשיו הוא גדי איזנקוט.
בטעות איומה, איזנקוט הודה בקולו כי יקים ממשלה עם רע"ם. כדי להבין את גודל הנזק, צריך לזכור על מה נבנתה ההצלחה שלו מלכתחילה: כל הנסיקה של איזנקוט במערכת הבחירות הנוכחית נשענה על יתרון מרכזי אחד – בניגוד לשותפיו לגוש, לו אין "ארכיון מביך" של התבטאויות בעייתיות שרודף אחריו. אלא שמתברר כי המיקרופון הפתוח לא עושה לו טוב, ונראה שכל ראיון נוסף שהוא מעניק פשוט מזיק לקמפיין ומספק תחמושת ליריבים. המסקנה עבור איזנקוט פשוטה וחדה: אם אתה באמת רוצה לנצח בבחירות האלו – פשוט תשתוק!
כדי להבין עד כמה מצבו של נתניהו במערכת הבחירות הנוכחית הוא קריטי, צריך לחזור רגע לנקודת ההתחלה – בחירות 2022. בבחירות הקודמות, הפער האמיתי בקלפיות בין גוש הימין לגוש השינוי עמד על פחות מ-30 אלף קולות. אלקטורלית, היתרון הזה שווה לאזור ה-60 מנדטים. איך בכל זאת גוש הימין סיים עם 64? התשובה טמונה בשגיאות ובפיצולים של הצד השני: המנדט ה-61: הגיע ישירות בזכות הריצה הנפרדת של בל"ד, ששרפה קולות במגזר הערבי. שלושת המנדטים הנוספים: הגיעו בגלל שמרצ נפלה מתחת לאחוז החסימה בפער זעום של כ-5,000 קולות.
עוד באתר:
אלא שהפעם, באופוזיציה הפיקו לקחים. כדי שהתרחיש הזה לא יחזור על עצמו, בל"ד התאחדה מחדש עם הרשימה המשותפת, ומרצ חברה למפלגת העבודה לכדי מפלגת "הדמוקרטים". המשמעות הדרמטית היא שגם אם נתניהו יצליח לעורר את הבייס במלואו ולהביא את אותם אחוזי הצבעה בדיוק כמו בפעם שעברה – תקרת הזכוכית הגושית שלו עומדת כעת על 60 מנדטים.
מכאן, המצב רק הולך ומסתבך עבור הליכוד. אם נוריד מתקרת ה-60 את המנדטים שצפויים להישרף על מפלגות ימין קטנות שמתעקשות לרוץ לבדן: מנדט אבוד לאבי מעוז, מנדט אבוד למוטי לייטנר, מנדט אבוד לירון זליכה, התוצאה: אנחנו נשארים עם 57 מנדטים. זוהי נקודת הפתיחה האמיתית של נתניהו, וכל זה עוד לפני שלקחנו בחשבון ולו קול אחד של מצביעי ימין המאוכזבים ממחדל השבעה באוקטובר.
נתניהו מכיר את המספרים האלו היטב. האסטרטגיה שלו תהיה ברורה: למעוך את המפלגות הקטנות ולגרום להן לפרוש, ובמקביל להעלות את אחוז ההצבעה הכללי כדי לגרד איכשהו את ה-61. אבל כאן ניצב המוקש האמיתי של נתניהו – עופר וינטר. אם נתניהו מגיע לקו הזינוק עם 57 מנדטים, ועופר וינטר לא יעבור בסופו של דבר את אחוז החסימה וישרוף עוד קולות יקרים, הגוש יתרסק אוטומטית לאזור ה-53 מנדטים. בתרחיש כזה, או שנתניהו יכול להכריז רשמית על סיום הקריירה הפוליטית שלו. או שבמקרה הטוב נלך לבחירות חוזרות
עוד בעיה משמעותית שניצבת לפתחו של נתניהו אולי מכיוון לא צפוי: ערוץ 14. בניגוד לשאר ערוצי הטלוויזיה, הסקרים בערוץ 14 מנבאים לגוש הימין ניצחון מובהק. חלק ניכר מהציבור הימני נוטה להאמין למספרים הללו, בעיקר משום שבמערכות בחירות קודמות הם התבררו כקרובים ביותר לתוצאת האמת. אולם, בין אם הסקרים הללו מדויקים ובין אם לאו – הם מייצרים נזק תודעתי עצום עבור הליכוד.
כדי להבין את גודל הסכנה, צריך לחזור לבחירות 2015. אחת הסיבות המרכזיות לניצחונו של נתניהו אז הייתה תחושת החירום: הסקרים חזו לליכוד 22 מנדטים לעומת 29 למחנה הציוני של הרצוג (תמונת מצב דומה לזו שמוצגת כיום מול איזנקוט בערוצים האחרים). התחושה בערב הבחירות הייתה שהימין הולך לאבד את השלטון. תחושת הסכנה הזו שאבה את הבוחרים לקלפיות, והתוצאה בפועל הייתה מהפך מוחץ – 30 מנדטים לליכוד לעומת 24 בלבד להרצוג.
כיום, המצב הפוך. כשבוחר ימין ממוצע ניזון מהסקרים המרגיעים של ערוץ 14, הוא אומר לעצמו שהניצחון כבר מונח בכיס, ומאבד את הדחף לרוץ לקלפי. השאננות הזו היא האויב הגדול ביותר של הליכוד.
אם לא די בצרות האלקטורליות, גם רשימת השריונים של נתניהו רחוקה מלהיות מבריקה, בלשון המעטה. השריון שהעניק ליעקב ברדוגו תמוה במיוחד ומעורר שתי בעיות מרכזיות: 1. הברחת הימין הממלכתי: בניגוד לשריונים אחרים שנועדו, אסטרטגית, לקרוץ לבוחרי "הימין הממלכתי" ולהחזיר אותם הביתה, ברדוגו עושה בדיוק את ההפך. עבור הקהל הזה, מדובר בסדין אדום שרק יבריח אותם לקלפיות של מפלגות אחרות. ברדוגו עצמו ירד למחתרת ולא מתראיין בכלל, 2. אין צורך בסטטוס ח"כ כדי להיות שר: נתניהו הרי הבטיח לברדוגו למנות אותו לשר המשפטים. אז לשם מה בוזבז עליו מקום ברשימה לכנסת? אם נתניהו ייכשל ויילך לאופוזיציה, הרי ברור לכל שברדוגו לא יהפוך לשר, וקשה מאוד לדמיין אותו נשאר כחבר כנסת אפור מן המניין, נלחם בוועדות בשעות הקטנות של הלילה. מנגד, אם נתניהו כן יצליח להרכיב ממשלה – החוק מאפשר למנות שר שאינו חבר כנסת (בדיוק כפי שעשה רון דרמר בקדנציה האחרונה).
עוד נתון שחמק מתחת לרדאר: בימין מיהרו לחגוג השבוע את השוויון המסתמן בין הגושים, שעומד על 54-54. אלא שהשוויון הזה בנוי על אשליה סטטיסטית אחת בלבד – ההנחה שיועז הנדל וירון זליכה עוברים את אחוז החסימה עם ארבעה מנדטים. למעשה ברור לכולם שהם לא יעברו. זליכה מעולם לא התקרב למעבר עצמאי, וכוחו האלקטורלי רק הולך ומתכווץ ממערכת בחירות אחת לשנייה (בשיאו הוא גירד בקושי 30 אלף קולות). אין להם שום סיכוי ממשי לצלוח את הרף.
לכן, במקום להסתנוור מנתוני הסקרים הנוכחיים, צריך להסתכל קדימה ולשאול את השאלה המכרעת: לאן ינדדו הקולות של הנדל וזליכה ביום שבו יפרשו או יתרסקו?
אם הקולות האבודים הללו יחזרו בסופו של דבר הביתה לגדי איזנקוט, הגוש שלו יזנק אוטומטית בחזרה ל-57-58 מנדטים. המשמעות: מצב הגושים לא באמת השתנה, והשוויון שעליו דיברו כולם היה פיקציה. אם, לעומת זאת, מצביעיהם של הנדל וזליכה יחליטו לנטוש ולנדוד אל חיק גוש הימין, רק אז איזנקוט יימצא בבעיה אסטרטגית חמורה באמת.
יהדות התורה מגיעה למערכת הבחירות הנוכחית כשהיא מפוצלת מאי פעם. נקודת הרתיחה נרשמה כשהח"כ הטרי, אליקים שטארק, יחד עם מאיר פרוש, הודיעו על פרישה מ'אגודת ישראל' והקמת מפלגה עצמאית. על פניו, מדובר במהלך דרמטי – מעין "נקמה קרה" שהוגשה לחסידות גור ולסיעה המרכזית.
אלא שמבחינה מעשית ומספרית, שום דבר לא באמת השתנה. הפיצול הזה היה שם דה-פקטו לאורך כל הקדנציה, כשנתניהו ידע לסגור דילים ישירות מול פרוש ואייכלר, מעל הראש של בבצ'יק. פרוש אמנם היסס להפוך את הקרע לרשמי, אך אז הופיע שטארק – ח"כ כריזמטי שלא עושה חשבון עם אף אחד, וחתך את החבל סופית עם ההכרזה על פירוק 'אגודת ישראל'.
הסיבה הרשמית שהוצגה לציבור סביב המהלך היא מחלוקת על כספי מימון מפלגות. על איזה סכום מדובר? בערך 4.5 מיליון שקלים, בהנחה שהכנסת תחזיק קדנציה מלאה של ארבע שנים. קשה מאוד להאמין שסכום זעום כל כך במונחים פוליטיים מצדיק פירוק של מפלגה היסטורית. גם הציניקנים הגדולים ביותר יתקשו להשתכנע ששטארק ופרוש פירקו את החבילה אך ורק בגלל בצע כסף (או לפחות, תלוי את מי שואלים).
הסיבה האמיתית למהלך מביטה אל טווח הזמן הארוך יותר – המשא ומתן הקואליציוני ביום שאחרי. על פי הסכם הריצה המשותפת הקיים מול 'דגל התורה', פרוש מצא את עצמו מחוץ לשולחן הממשלה. חלוקת השלל קבעה שיעקב אשר יקבל את הבכורה (ככל הנראה שר השיכון), יצחק גולדקנופף יקבל אף הוא תיק שר, ויצחק פינדרוס יקבל את ראשות ועדת הכספים (או להפך).
ומה נשאר למאיר פרוש? תפקיד של סגן שר בלבד. לא בכדי הוא זעק כבר במעמד החתימה כי מדובר ב"הסכם גרוע". הקמת המפלגה החדשה נועדה לפתור בדיוק את הפלונטר הזה: ריצה נפרדת משמעותה קיום משא ומתן עצמאי מול נתניהו, שיבטיח לפרוש בחזרה את כיסא השר.
מעבר לתיקים, מטרה נוספת שעמדה לנגד עיני הפורשים הייתה, כאמור, להנחית מכה פוליטית על חסידות גור. אלא שכאן המהלך עלול להשיג בדיוק את התוצאה ההפוכה.
בפוליטיקה יש כלל ברזל: "האויב של האויב שלי הוא ידידי". אריה דרעי ומוטי בבצ'יק נחשבים ליריבים קשים ביותר, אך בבצ'יק הוא גם יריבו המר של שטארק. בסיטואציה החדשה, השניים עלולים למצוא את עצמם משלבים כוחות.
צריך רק להיזכר בערב שבו עמדה על הפרק הצעתו של ישראל אייכלר לשר השיכון: דרעי נשכב על הגדר כדי לסכל את המינוי, למרות יריבותו מול בבצ'יק. תרחיש כזה בהחלט עשוי לחזור על עצמו גם הפעם. הפורשים אולי קיוו להחליש את הנהגת גור, אבל ייתכן שהמהלך של שטארק רק ידחף את דרעי לזרועותיו של בבצ'יק ויחזק אותו עוד יותר.
