הימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות נתפסים לעיתים כימי מעבר בלבד, בין שיאם של הימים הנוראים לבין חג הסוכות. בדרשתו מסביר הרב שניאור אשכנזי כי על פי דברי חז"ל וספרי החסידות, מדובר בימים בעלי משמעות רוחנית מיוחדת בפני עצמם.
הרב פותח ברמז הידוע שלפיו "השטן" בגימטריה 364, כנגד מספר הימים שבהם יש לו אחיזה, בעוד שביום הכיפורים אין לו רשות לקטרג. הוא מביא בשם רבי יונתן אייבשיץ רמז נוסף: המילה "שטן" ללא ה"א הידיעה עולה בגימטריה 359, כנגד שישה ימים בשנה שבהם היהודי מנותק במיוחד מאחיזת היצר – יום הכיפורים, חמשת הימים עד חג הסוכות ויום טוב ראשון של סוכות.
בהקשר הזה מזכיר הרב את דברי חז"ל על יום טוב ראשון של סוכות כ"ראשון לחשבון עוונות". לדבריו, אין הכוונה שבימים שבין יום הכיפורים לסוכות האדם פטור מאחריות, אלא שהוא שקוע כל כך בהכנות למצוות החג – בניית הסוכה, רכישת ארבעת המינים והעיסוק בענייני החג – עד שהימים עצמם מקבלים אופי של המשך ישיר לעבודת התשובה.
עוד באתר:
הרב מוסיף רמז מהפסוק "ואיבה אשית": האותיות הראשונות רומזות לראש השנה, עשרת ימי תשובה וחמשת הימים שבין יום הכיפורים לסוכות. לדבריו, זהו רצף שבו האדם מנסה להתרחק מן היצר ולהתמקד בעבודת ה'.
אחת ההלכות שמקבלות בדרשה משמעות מיוחדת היא המנהג לעסוק בבניית הסוכה מיד לאחר יום הכיפורים. הרמ"א והשל"ה מביאים כי במוצאי הצום, לאחר ההבדלה, ראוי להתחיל לעסוק במצוות הסוכה.
הרב מסביר כי אין כאן רק זריזות טכנית לקראת החג. המעבר הישיר מיום הכיפורים אל הסוכה נועד למנוע נפילה חדה מן ההתעלות של יום הכיפורים אל שגרת החול. במקום לעבור בבת אחת מקדושת היום אל החיים הרגילים, מתחילים מיד במצווה הבאה.
מכאן מגיע הרב לנקודה המרכזית בדרשה: חג הסוכות אינו המשך של יום הכיפורים באותה צורה, אלא שלב חדש. יום הכיפורים עוסק בהתרוממות מעל החיים הרגילים; חג הסוכות מבקש להכניס את הקדושה לתוך החיים עצמם.
הוא מביא את הפסוק "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני". ראש השנה ויום הכיפורים הם בבחינת "שמאל", ימים של דין, חשבון נפש ועבודה פנימית. סוכות, לעומת זאת, הוא בבחינת "וימינו תחבקני" – חיבוק שמקיף את האדם כולו.
גם צורת הסוכה, לדבריו, רומזת לכך. הדפנות המקיפות את האדם מדמות חיבוק, והמצווה עצמה אינה מתקיימת רק בתפילה או בלימוד תורה, אלא דווקא בפעולות היומיומיות ביותר.
"תשבו כעין תדורו" – בסוכה אוכלים, שותים, מדברים ונחים. דווקא הפעולות הגשמיות הרגילות הופכות למצווה כשהן נעשות בתוך הסוכה. זהו, לדברי הרב, אחד המסרים המרכזיים של החג: לא לברוח מן העולם, אלא להכניס לתוכו קדושה.
בהמשך מרחיב הרב על מקומו של עולם המעשה בעבודת ה'. הוא מזכיר את העובדה שבברכות יעקב ומשה הוקדם זבולון, איש המסחר והמעשה, ליששכר, המזוהה עם לימוד התורה. לדבריו, יש בכך ביטוי לרעיון שלפיו תכלית העבודה היא להביא את הקדושה גם אל המקומות שבהם האדם עוסק בפרנסה ובחיי היום-יום.
בהקשר זה הוא מדגיש גם את מעלתה של תפילת מנחה. דווקא משום שהיא מתקיימת באמצע היום, בשעה שבה האדם שקוע בעבודה, בפגישות ובסידורים, העצירה לתפילה מבטאת חיבור מיוחד לקב"ה בתוך השגרה עצמה.
הרב מתייחס גם לענני הכבוד, שעליהם מצווה התורה לזכור בחג הסוכות. לדבריו, בניגוד למן ולבאר שסיפקו צורך מסוים, ענני הכבוד הקיפו את עם ישראל מכל צד ודאגו לכל צורכיהם. גם כאן, הסוכה מבטאת את הרעיון של חיבוק והשגחה המקיפים את כל מציאותו של האדם.
את הדרשה חותם הרב בסיפור על מאיר זיילר, שהקים מפעל טקסטיל והציג בתערוכות מסחריות באירופה. כאשר שאל כיצד עליו לנהוג בשבת במהלך תערוכה בבריסל, הורה לו הרבי מליובאוויטש לפרסם כבר בתחילת התערוכה כי העסק יהיה סגור בשבת.
המסר, מסביר הרב, הוא שהימצאותו של יהודי בעולם העסקים אינה מצב של בדיעבד. גם שם יש לו שליחות. לא רק בבית הכנסת ולא רק בזמן התפילה, אלא גם במקום העבודה, במסחר ובחיים הגשמיים אפשר לבטא זהות יהודית ולהכניס קדושה.
זהו גם החיבור שבין יום הכיפורים לסוכות: אחרי יום שבו האדם מתרחק מן הגשמיות כמעט לחלוטין, מגיע חג שמלמד אותו כיצד לחזור אל העולם – אבל לחזור אליו אחרת.
