"הזמן מרפא את כל הפצעים", "כסף לא קונה אושר", "לכל סיר יש מכסה" – כולנו מכירים את המשפטים האלה, ולעיתים גם ממהרים להגדיר אותם כ"קלישאות שחוקות". אבל מאיפה בכלל הגיעה המילה "קלישאה"?
בפינת 'מאיפה אתה יודע את זה?' ששודרה אתמול ב'מגזין הצהריים' בהגשת אריאל ברמן, הסביר עופר גדנקן כי שורש הסיפור נמצא דווקא בעולם הדפוס התעשייתי של צרפת בסוף המאה ה-18.
גדנקן חזר לפינה קודמת שבה סיפר על הסטריאוטיפ – לוח מתכת יצוק ששימש להדפסה חוזרת של עמוד שלם. במקום לסדר מחדש בכל פעם את האותיות, המדפיסים יכלו להשתמש באותה גלופה פעם אחר פעם ולהפיק כמויות גדולות של עותקים.
עוד באתר:
לדבריו, פועלי בתי הדפוס בצרפת העניקו ללוח הזה כינוי סלנג: "קלישה". לפי ההסבר שהציג בפינה, הכינוי נקשר לצליל שנוצר במהלך תהליך יציקת הגלופה, כאשר התבנית באה במגע עם המתכת החמה.
מכאן הגיעה גם המשמעות המוכרת לנו כיום. אותן גלופות נועדו לשימוש חוזר ונשנה, ולעיתים הודפסו באמצעותן אלפי דפים. ככל שהגלופה שימשה יותר, קווי המתכת שלה נשחקו, וההדפסה איבדה בהדרגה מן החדות והדיוק שלה.
במהלך המאה ה-19, הסביר גדנקן, עברה המילה מעולם הדפוס לעולם הלשון. הביטוי החוזר על עצמו שוב ושוב נתפס כדומה לאותה גלופה: הוא עדיין קיים, אבל מרוב שימוש הוא כבר "נשחק" ואיבד מהאפקט המקורי שלו.
מכאן גם הביטוי "קלישאה שחוקה" – לא רק משפט שחוזר על עצמו, אלא כזה שנעשה בו שימוש רב כל כך עד שכבר אינו מפתיע או חד כפי שהיה בתחילה.
גדנקן קשר את הסיפור גם לפינה הקודמת על מקור המילה "סטריאוטיפ", שגם היא החלה כמונח טכני מעולם הדפוס ורק בהמשך קיבלה משמעות מופשטת בשפה.
ברמן סיכם בחיוך כי בפעם הבאה שישאלו אותו "מאיפה אתה יודע את זה?", כבר תהיה לו תשובה מוכנה: מהפינה של עופר גדנקן.
האזינו לפינה המלאה מתוך 'מגזין הצהריים' בהגשת אריאל ברמן ב'קול חי':
