התורה הקדושה מגלה לנו את טעמה של מצוות סוכה במילים מפורשות: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" – מתי? – "בהוציאי אותם מארץ מצרים".
והשאלה מתבקשת: אם הסוכות נועדו להנציח את ענני הכבוד ואת הסוכות שסוככו על אבותינו בעת יציאת מצרים, מדוע איננו חוגגים את חג הסוכות בחודש ניסן, בצמוד לחג הפסח? הרי זהו הזמן המדויק שבו יצאנו ממצרים! מדוע להמתין חצי שנה שלמה ולחגוג את הזיכרון הזה דווקא באמצע חודש תשרי?!
תשובה מפורסמת לשאלה זו מובאת בדברי הטור, מגדולי הפוסקים. לדבריו, אילו היינו יושבים בסוכה בחודש ניסן, בימי האביב, כשהשמש מתחילה להתחמם והימים מתחממים, לא היה ניכר כלל שאנו עושים זאת לשם מצווה. הרואה היה אומר, שסתם אדם יצא מביתו כדי ליהנות מצל ולהגן על עצמו מפני החום.
עוד באתר:
משום כך קבעה התורה את החג דווקא בחודש תשרי, בעונת המעבר, כשבחוץ מתחיל להתקרר, הגשמים בפתח ובני אדם נוהגים לעזוב את החצרות ולהיכנס פנימה אל בתיהם. דווקא עכשיו, כשכל העולם נכנסים הביתה, אנחנו, בני ישראל, יוצאים החוצה לסוכה. כך מוכח לכל עין, שאנחנו לא בונים את הסוכה בשביל נוחות או כדי להתגונן מפני מזג האוויר אלא אך ורק כדי לקיים את גזירת מלך.
הרבי הראשון לבית גור, בעל ה'חידושי הרי"ם' זצ"ל, מביא תשובה נוספת
התורה תולה את הישיבה בסוכה בתנאי מרכזי: "למען ידעו דורותיכם". כדי להגיע לדרגה של "ידיעה", האדם זקוק לדעת צלולה וזכה. והרי חז"ל לימדונו, ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות". כלומר, שהחטא והנפילה נובעים ממצב סוער שבו הדעת מסתלקת מן האדם, והוא פועל מתוך עיוורון ובלבול.
מתי חוזרת לאדם הדעת הטהורה?
רק אחרי יום הכיפורים. רק לאחר שעברנו את ימי הדין, התוודינו, נטהרנו וזכינו למחילה שלמה, שבה הדעת למקומה הראוי. רק לאחר ה"סלחתי כדבריך", אנו מסוגלים להגיע לדרגת "למען ידעו"..
רמז נפלא לדבר ניתן למצוא בפסוק שנאמר למשה רבנו לאחר חטא העגל, ביום הכיפורים הראשון: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך". ראשי התיבות של ארבע המילים הללו יוצרות בדיוק את המילה "סוכה"!
אחרי יום הכיפורים, כשהקב"ה סולח לאדם, הוא לא רק מוחק את עוונות העבר אלא מעניק לו את הכוח ואת האפשרות לצאת מהם. לצאת מהמקום החשוך שבו היה, להניח מאחוריו את המשקעים, שאינו יכול עוד לשנות, ולפסוע מחדש תחת צל האמונה. זהו עומק הסדר האלוקי: קודם מקבל האדם את הסליחה ומתנקה, ורק אז הוא מסוגל לצאת החוצה, לצאת מן העבר ולהיכנס אל צילא דמהימנותא.
