פרויקט סיכום שנת תשפ"ו ב'אמס' – שנת גזירת הגיוס: מהמעצרים ועד עצרת המיליון
אם המלחמה באיראן הייתה האירוע הביטחוני הגדול של תשפ"ו, וגמר פרשת החטופים היה הרגע הלאומי המרגש שלה — ברחוב החרדי היה סיפור אחד שחזר שוב ושוב אל הכותרות, כמעט בלי לתת מנוחה.
גזירת הגיוס.
עוד באתר:
הוויכוח על גיוס בני הישיבות כמובן לא נולד בתשפ"ו. במשך עשרות שנים הוא עבר בין הכנסת לבג"ץ, בין ועדות לחקיקה, בין ממשלות שקמו ונפלו ובין מתווים שהוצעו ונגנזו. אלא שבתשפ"ו משהו השתנה.
מה שהיה במשך שנים ויכוח משפטי ופוליטי הפך למציאות מוחשית בחייהם של בני ישיבות ומשפחות חרדיות.
צווים נשלחו. בחורים נעצרו. צעירים חרדים מצאו את עצמם בכלא הצבאי. הפגנות חסמו כבישים. גדולי ישראל נדרשו שוב ושוב להכריע כיצד לנהוג. המחלוקת הפנים־חרדית סביב דרכי המחאה הלכה והתחדדה. ובנקודת השיא — מאות אלפים זרמו לירושלים לעצרת שהפכה לאחת התמונות המזוהות ביותר עם תשפ"ו החרדית.
זו הייתה השנה שבה המילים 'בן ישיבה עריק' הפסיקו להיות מושג משפטי רחוק. הן הפכו לכותרת כמעט יומיומית.
כשהמעצרים הפכו לשגרה
כבר בתחילת השנה היה ברור שהמציאות השתנתה. לאחר פקיעת ההסדרים הקודמים והחלטות בג"ץ, צה"ל הרחיב את משלוח צווי הגיוס לצעירים חרדים, ובמקביל הלכו והצטברו נגד מי שלא התייצבו צווי מעצר והגבלות.
החיכוך עם הרשויות עבר מהר מאוד מהנייר אל השטח.
בחורי ישיבות נעצרו בנמל התעופה, במחסומים, בבדיקות משטרתיות ובנסיבות שונות שבהן פרטיהם נבדקו במערכות. כל מעצר כזה הפך בתוך דקות לידיעה מתגלגלת ב'אמס': מי הבחור, היכן הוא לומד, כיצד נעצר, לאן הועבר ומה מורים הרבנים לעשות.
ומשם — לכלא 10.
עבור הציבור החרדי היה בזה משהו שלא נראה שנים ארוכות: תלמידי ישיבות שישבו מאחורי סורג ובריח לא בשל עבירה פלילית, אלא בשל מעמדם מול מערכת הגיוס.
התגובות בהתאם.
מחוץ לכלא נערכו תפילות ומחאות. רבנים וראשי ישיבות הגיעו לחזק את העצורים ואת משפחותיהם. כאשר בחורים השתחררו, הם התקבלו בחלק מן הקהילות בשירה ובריקודים, ולעיתים במעמדים רבי־משתתפים שנועדו לבטא את התמיכה במי שישבו בכלא בשל סירובם להתגייס.
אחד הרגעים הסמליים ביותר הגיע כאשר מרן הגרמ"ה הירש הגיע לשערי כלא 10 כדי למסור שיעור ולחזק את בני הישיבות הכלואים. גם מרן הגר"ד לנדו ביקר בכלא הצבאי וחיזק את העצורים. עצם התמונה — מנהיגי עולם הישיבות עומדים בסמוך לכלא צבאי ומבקשים למסור דברי תורה לבחורים שנכלאו בשל סוגיית הגיוס — המחישה יותר מאלף נאומים עד כמה השתנה המאבק.
גם בחצרות החסידיות הפכו המעצרים לעניין אישי. כאשר נעצר בחור חסידי, מנהיגי החצרות עקבו מקרוב, משפחות קיבלו תמיכה והמאבק יצא מגבולות הפוליטיקה החרדית אל בתי המדרש והקהילות עצמן.
הרחוב מתחיל לבעור
ככל שהתרבו המעצרים, המחאה החרדית הלכה והחריפה.
כבישים מרכזיים נחסמו פעם אחר פעם. בירושלים, בני ברק, בית שמש ובמוקדים נוספים התעמתו מפגינים עם המשטרה. תנועת כלי רכב נעצרה, אוטובוסים נתקעו במשך שעות והפגנות שהחלו במחאה על מעצרו של בחור ישיבה אחד הפכו לעיתים לאירוע שהשפיע על עיר שלמה.
בחלק מן ההפגנות נרשמו עימותים קשים. שוטרים הפעילו כוח ואמצעים לפיזור הפגנות; מפגינים נעצרו; ובכמה מקרים גלשה המחאה לאירועים חריגים של פריצה למתחמים ועימות ישיר עם כוחות הביטחון.
במהלך השנה נראו מראות שבעבר היו מזוהים בעיקר עם הפלגים הקנאיים יותר, גם במוקדים ובקהילות שלא נהגו להשתתף במחאות מסוג זה.
בבני ברק, למשל, הפכו מעצרי בני הישיבות למוקד של הפגנות סוערות במיוחד. במהלך אחת המחאות נרשמו הצתות ועימותים חריגים. בבית שמש הגיעו מאות מפגינים לתחנת המשטרה בעקבות מעצרו של בחור ישיבה, ובמהלך האירועים הצליחו חלקם לחדור למתחם התחנה.
באירוע אחר חדרו מפגינים לשטח מחנה בית ליד. מחאות נערכו גם מול ביתו של מפקד המשטרה הצבאית, ביתו של השופט סולברג שבדיונים בבג"צ הוביל את רדיפת בחורי הישיבות, ובמוקדים נוספים הקשורים למערכת האכיפה הצבאית.
כבר לא היה מדובר במחאה נקודתית.
המאבק התרחב.
אבל איך נכון למחות?
ובתוך הרחוב החרדי עצמו התנהל במקביל ויכוח אחר.
לא על עצם ההתנגדות לגיוס בני הישיבות — שבחלקים רחבים של ההנהגה החרדית הייתה ברורה — אלא על הדרך.
האם נכון לחסום כבישים? האם לשלוח בחורי ישיבה צעירים להפגנות שבהן עלולים להתפתח עימותים? האם המחאה צריכה להיות שקטה ומאורגנת או חריפה ומשבשת? ומה עושים כאשר האירוע יוצא משליטה?
השאלות הללו הפכו כואבות במיוחד כאשר למחאה היה גם מחיר בנפש.
באחת ההפגנות בירושלים נפגע תלמיד הישיבה יוסף אייזנטל ז"ל, בן 13, מאוטובוס. מותו זעזע את הציבור החרדי והציף מחדש את הדיון סביב האחריות לשלומם של צעירים המגיעים להפגנות.
פתאום הוויכוח כבר לא היה תיאורטי.
לצד הקריאות להחריף את המאבק נשמעו גם קולות מתוך הציבור החרדי שדרשו לעצור, לחשב מסלול מחדש ולוודא שהמאבק על עולם התורה אינו מסכן את בני התורה עצמם.
ב'קול חי' וב'אמס' קיבלו הוויכוחים הללו ביטוי רחב. ראשי ישיבות, רבנים, חברי כנסת, עסקנים, משפטנים, אנשי משטרה והורים לבחורי ישיבות התראיינו שוב ושוב. כל מעצר הפך לדיון עקרוני, וכל הפגנה העלתה מחדש את אותה שאלה: לאן כל זה הולך? במקביל, הוקדשו תוכניות מיוחדות לנושא הכאוב והנפיץ, כמו למשל 'צו מעצר' בהגשת גודי סילמן, מידי יום רביעי בערב.
והפוליטיקה לא הצליחה לספק תשובה
ברקע הרחוב הסוער המשיכה המערכת הפוליטית לחפש פתרון.
חוק הגיוס, או חוק הפטור כפי שכונה בפי מתנגדיו, עבר עוד ועוד גלגולים. ועדת החוץ והביטחון קיימה דיונים ממושכים, נוסחים השתנו, יעדי גיוס וסנקציות עמדו במוקד המחלוקת, והנציגות החרדית ניסתה לקדם הסדר שיאפשר לבני הישיבות להמשיך בלימודם.
אלא שבשטח הזמן לא עצר. כל עוד לא הושלם הסדר חוקי חדש, המשיכו צווי הגיוס והאכיפה. הפער בין הקצב האיטי של הכנסת לבין המציאות המהירה ברחוב הלך וגדל.
עבור בחור הישיבה שקיבל צו או עבור משפחה שבנה נעצר, השאלה אם סעיף כזה או אחר בנוסח החוק ישתנה בעוד חודש כבר הייתה כמעט בלתי רלוונטית. הבעיה הייתה עכשיו.
ואז הגיעה העצרת
לקראת סוף חודש חשוון הגיע המאבק לנקודת השיא שלו. הקריאה יצאה מכל רחבי הציבור החרדי: לצאת לירושלים ולהשתתף בעצרת תפילה ומחאה המונית נגד גיוס בני הישיבות. מה שהתרחש ביום העצרת הפך מיד לאחת התמונות של השנה.
משעות הצהריים זרמו לירושלים רבבות מכל רחבי הארץ. אוטובוסים יצאו מערים וריכוזים חרדיים, התחבורה הציבורית שונתה, צירים נסגרו והכניסה לבירה הפכה למבצע לוגיסטי בפני עצמו.
ליטאים, חסידים, ספרדים, בני העדה החרדית וקהילות שבימים רגילים חלוקות ביניהן בשורה ארוכה של נושאים — עמדו באותו מרחב סביב סוגיה אחת.
הרחובות התמלאו עד קצה גבול היכולת. על במות מיוחדות ישבו גדולי התורה והאדמו"רים. פרקי תהילים נאמרו בקול, תפילות נישאו והמוני המשתתפים קיבלו על עצמם עול מלכות שמיים באמירת 'שמע ישראל'.
המספר המדויק של המשתתפים היה מטבע הדברים שנוי במחלוקת בין גורמים שונים, אך גם בלי להכריע בו היה ברור שמדובר באחת ההתכנסויות החרדיות הגדולות שנראו בישראל בשנים האחרונות. הכינוי שדבק בה עוד לפני שהחלה — 'עצרת המיליון' — נשאר גם לאחר שההמונים התפזרו.
ב'קול חי' וב'אמס' נערכו לשעות ארוכות של שידורים חיים. כתבים נפרסו בנקודות שונות בירושלים, פרשנים ורבנים עלו לשידור והקולות מתוך ההמון נכנסו לבתים בכל רחבי הארץ.
זה כבר לא היה סיפור על עוד בחור שנעצר. זו הייתה הפגנת כוח ציבורית של חברה שלמה שביקשה לומר כיצד היא רואה את לימוד התורה ואת מקומם של בני הישיבות.
שנה שלא הסתיימה בעצרת
אבל אפילו עצרת הענק לא חתמה את הפרשה.
המעצרים נמשכו. ההפגנות נמשכו. הדיונים בכנסת ובבתי המשפט נמשכו. גם בתוך הציבור החרדי המשיכו הוויכוחים על האסטרטגיה הנכונה — פוליטית, משפטית וציבורית.
במהלך השנה נולדו גם צורות מחאה חדשות. שיירות כלי רכב יצאו לכבישים, מוקדים שונים נחסמו, ובחלק מן המקומות ניסו המארגנים לייצר לחץ ציבורי מבלי לחזור בדיוק על דפוס ההפגנות הישן.
ובכל פעם שנדמה היה שהסוגיה יורדת מעט מהכותרות — הגיע צו, מעצר, פסיקה או משבר פוליטי והחזיר אותה מיד למרכז.
אולי זו הסיבה שגזירת הגיוס היא לא 'אירוע' אחד ברשימת אירועי תשפ"ו. היא הייתה פס הקול של השנה החרדית.
היא נכנסה לישיבות ולכוללים, לבתי גדולי ישראל ולחדרי המשא ומתן בכנסת; אל שערי כלא 10 ואל הכבישים בירושלים ובבני ברק; אל מהדורות החדשות ואל שולחן השבת.
ובעיקר, היא הפכה שאלה שנדונה במשך שנים במונחים של חוק, בג"ץ וקואליציה לשאלה אישית מאוד עבור אלפי משפחות חרדיות.
כשיסתכלו לאחור על תשפ"ו, אפשר יהיה להתווכח איזו הפגנה הייתה מוצדקת, איזה נוסח חוק יכול היה לפתור את המשבר ומי נושא באחריות לכך שהסוגיה הגיעה לנקודה הזאת.
אבל על דבר אחד יהיה קשה להתווכח: זו הייתה השנה שבה מאבק הגיוס יצא מחדרי הוועדות — ונכנס לרחוב החרדי.
