יום אחד היה לי בוקר שהתחיל ממש על רגל שמאל,
התעוררתי מאוחר מהרגיל, עם כאב ראש טורדני, שתיתי כוס קפה שחור שלא ממש עזרה, הילדים איחרו למוסדות, וכבר התחיל בתוכי קול שאמר לי, איזה אבא אתה, אחר כך התפללתי בחטף, וגם שם לא איחר להגיע הקול הבא, איזה יהודי אתה, ככה נראית תפילה,
ואז הגיע הטלפון,
אישה שעברה אצלי תהליך התקשרה ואמרה לי, כבוד הרב, אני מאוד מאוד כועסת ומאוכזבת, המצב רק מידרדר מאז התהליך, לא מתאים לי להמשיך, תודה וכל טוב,
זהו,
ליותר מזה כבר לא הייתי צריך,
אם באותו רגע היו מצמידים מיקרופון למיתרי הלב שלי, היו שומעים שם מקהלה שלמה, אתה לא מקצועי, אתה אבא לא טוב, אתה גם לא מספיק בסדר מבחינה רוחנית,
שלושה אירועים, בוקר אחד, ובתוך דקות כמעט הפכתי את כולם להגדרה של מי שאני,
ואז עצרתי,
שאלתי את עצמי, רגע, מה קורה כאן, האם זה שהילדים איחרו היום באמת אומר שאני אבא לא טוב, האם תפילה אחת שלא נראתה כמו שרציתי מספרת את כל הסיפור שלי כיהודי, האם תלונה של אדם אחד הופכת אותי לאיש מקצוע לא ראוי,
והרי אתמול ושלשום קיבלתי טלפונים אחרים, אנשים פנו אליי בעקבות המלצות, ביקשו עזרה, הביעו אמון, ואז הרגשתי מקצועי, ראוי, שווה,
אז מי מנהל את תחושת הערך שלי,
מחמאה אחת מרימה אותי לשמיים, תלונה אחת מורידה אותי לרצפה,
ושם שוב פגשתי משהו שאני לומד כבר שנים, אירוע הוא אירוע, רגש הוא רגש, פחד הוא פחד, כישלון הוא כישלון, אבל הם לא חייבים להפוך להגדרה של מי שאני.
עוד באתר:
אולי דווקא משם מתחיל גם הסיפור של חג הסוכות.
הרב אריה אטינגר, המון אנשים נחשפים אליך בעקבות סיפור החיים שלך, כמה מילים על הדרך שעברת?
אני קצת נבוך מהמילים סיפור חיים מעורר השראה, אני באמת לא יודע אם הסיפור שלי יותר מעורר השראה מסיפורים של אנשים אחרים, הרבה אנשים עוברים דברים, הרבה אנשים חווים משברים, כאבים, פירוקים, אכזבות ובנייה מחדש,
גם אני עברתי בחיים כמה וכמה קריעות ים סוף פרטיות, גדלתי כילד עם ערך עצמי נמוך, עם הרבה תלות בחברים ובמה שאנשים חושבים עליי, במהלך החיים עברתי משברים, פירוק נישואין, בנייה מחדש, ופגשתי בתוכי מקומות שפעם מאוד לא רציתי לפגוש,
אבל אם יש משהו שאני כן רואה כעוצמתי בסיפור שלי, הוא לא רק מה שעברתי, אלא המקום שאליו הגעתי ביחס למה שעברתי,
היום אני מסוגל לדבר על הדברים, לחשוף אותם, לומר, כן, גם שם הייתי, גם פחדתי, גם הייתי תלוי מאוד במה שחושבים עליי, גם טעיתי, גם נכשלתי, גם היו בי חלקים שלא אהבתי לפגוש,
בעיניי זו קבלה עצמית עמוקה,
קבלה עצמית לא אומרת שכל מה שעשיתי היה נכון, היא גם לא אומרת שאני לא רוצה להשתנות, היא אומרת שאני כבר לא צריך למחוק חלקים מהסיפור שלי כדי להרגיש בעל ערך,
אולי ההשראה בסיפור שלי היא לא דווקא במה שעברתי, אלא בזה שהיום אני כבר לא צריך לברוח ממה שעברתי,
למדתי שפחד הוא משהו שאני מרגיש, אבל הוא לא הופך אותי לפחדן, כישלון הוא משהו שקרה לי, אבל הוא לא הופך אותי לכישלון, בלבול הוא מצב שאני נמצא בו עכשיו, אבל הוא לא כל הזהות שלי.
האם לדעתך ניסיון חיים הוא מעל למקצועיות?
הנושא המקצועי בעיניי הוא קריטי, קריטי ממש, צריך ללמוד, צריך לעבור הכשרה, צריך כלים, צריך להבין תהליכים, ואני אפילו חושב שאדם עם המון כוונות טובות אבל בלי מקצועיות עלול גם להזיק,
אבל אני חושב שהמקצועיות צריכה להתלבש על ניסיון חיים,
אני אוהב לתת לזה דוגמה קצת משעשעת, אדם יכול ללמוד להיות מוסכניק ברמה הכי גבוהה בעולם, אבל אם כל החיים הוא נוסע במרצדס חדשה, אף פעם לא נתקע בצד הדרך, אף פעם לא מוצא את עצמו שוכב מתחת לסובארו ישנה ומנסה להבין למה היא לא מניעה, חסר לו משהו במפגש עם המכונית,
לא כי הוא לא למד, אלא כי יש דברים שהחיים מכניסים לתוך הידע,
אני מביא איתי שנים של לימודים ועבודה בפסיכודרמה, מובחנות, פחדים והגנות, עבודה דרך מערכות יחסים וכלים נוספים, אבל כשהידע המקצועי הזה פוגש גם ניסיון חיים שעבר עיבוד, הוא מקבל בשר, הוא הופך ממשהו שיודעים למשהו שמכירים מבפנים,
יש פסוק שמלווה אותי הרבה, "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה", אני לא מאמין שהתפקיד שלנו כאנשי מקצוע הוא להכניס לתוך האדם את התשובות שלנו, אלא לעזור לו לדלות מתוך עצמו את התשובות שלו.
כשאתה חוזר הביתה איך אתה לא נשאר עם הסיפורים של האנשים?
האמת היא שלפעמים נשארים,
אני זוכר תקופה די קרובה אחרי הגירושין שלי, ניגש אליי אדם להתייעץ איתי בנושא גירושין, התחלנו לדבר ואני זוכר איך נשאבתי יותר ויותר לתוך הסיפור שלו,
זה פגש אותי במקום שהיה עדיין כל כך חי וכל כך לא מעובד, שבשלב מסוים פשוט לא הייתי מסוגל להמשיך את השיחה, הייתי צריך לעצור,
החוויה הזאת לימדה אותי דבר מאוד משמעותי, איש טיפול לא יכול רק לעזור לאחרים לעבור תהליכים, הוא חייב כל הזמן להמשיך לעבור תהליכים בעצמו,
להמשיך לפגוש את עצמו, את המקומות שמפעילים אותו, את הפחדים שלו, את הפצעים שלו,
היום, אם תוך כדי תהליך עם אדם אני מרגיש שיש שם משהו ששואב אותי מעבר למידה, שאני מזדהה מאוד, נסער, לוקח את זה איתי בצורה חריגה, אני משתדל לא להיבהל מזה,
אני אומר לעצמי, הנה, קיבלתי מידע,
כנראה שהסיפור שלו פגש משהו בסיפור שלי,
ואז מבחינתי זו משימה, אני יכול לקחת את הנקודה הזאת לטיפול שלי במהלך השבוע ולעבוד עליה מול מטפל שלי,
לשאול, למה זה הפעיל אותי כל כך, איפה הוא פגש אותי, מה עוד לא מספיק מעובד בתוכי,
המטרה בעיניי היא לא להגיע למצב שבו סיפורים של אנשים כבר לא נוגעים בי, אני לא רוצה להיות אדיש, אני רוצה להיות מסוגל להיות איתך מאוד עמוק, לכאוב איתך, להרגיש אותך, ובאותו זמן לזכור, אלה החיים שלך, וזה הסיפור שלך,
אני יכול להיות איתך בלי להפוך להיות אתה.
יש התנהלות שלפעמים דווקא מחמירה מצבים, אדם משתף בקושי ומי שמולו מיד מסביר לו למה הוא לא צודק, מה קורה שם?
הרבה פעמים כשאדם מספר לנו על כאב, במיוחד כשהכאב שלו נוגע גם אלינו, אנחנו לא באמת מקשיבים לו, אנחנו מתחילים להגן על עצמנו,
הוא אומר לי, נפגעתי ממך, ואני כבר עסוק בלהסביר למה לא התכוונתי, למה הוא לא הבין נכון, למה אני בעצם בסדר,
יכול להיות שכל מה שאני אומר נכון, אבל האדם שמולי חווה משהו מאוד ברור, אתה כבר לא איתי, אתה עסוק בעצמך,
וזו נקודה שאני חושב שהיא קריטית כמעט בכל מערכת יחסים,
לפני שאני מסביר לך למה אתה טועה, לפני שאני מיישב, מתקן, משכנע, כדאי שאשאל את עצמי, האם בכלל הייתי איתך מספיק כדי להבין מה כאב לך,
לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו מנסים לפתור את המצוקה של האדם שמולנו, כשבעצם אנחנו רק מנסים לסלק את חוסר האונים שהמצוקה שלו מעוררת בתוכנו.
יש אנשים שמרגישים שהם לא מחוברים לעצמם, למה שהם עושים, מה עושים עם זה?
בעיניי, פה מתחילה ונגמרת כמעט כל העבודה,
הרבה מהבעיות והקשיים שלנו מתחילים במקום שבו אנחנו לא באמת מחוברים לעצמנו,
אנחנו יודעים מצוין מה רוצים מאיתנו, מה מצפים מאיתנו, מה אנשים חושבים, איך אנחנו אמורים להיראות, מה נכון להגיד, מה לא נכון להגיד,
אבל לפעמים בתוך כל זה אנחנו כבר לא יודעים לענות על שאלות הרבה יותר פשוטות, מה אני מרגיש, מה אני רוצה, מה קורה לי עכשיו,
אני מכיר את זה היטב מהחיים שלי,
הייתה תקופה שבה אנשים ואירועים סביבי יכלו להלחיץ אותי בלחיצת כפתור, מישהו כעס עליי והרגשתי מיד שאני לא בסדר, מישהו לא היה מרוצה ואני התכווצתי,
אני זוכר אפילו נסיעות למוסך שהיו בשבילי אירוע מלחיץ, שלא יכעסו עליי, שלא יהיה יקר מדי, איך אני אעז לבקש הנחה, איך אני אעמוד בזה,
והגוף לא שתק,
לאט לאט מצאתי את עצמי עם צרידות קשה, עד כדי אובדן יכולת לדבר, ניסיתי קלינאי תקשורת, עשיתי תרגילי קול, שתיתי שיקויים, בסוף אפילו הגעתי לניתוח במיתר הקול,
נראה היה שהבעיה נפתרה,
אבל היא חזרה,
ושם התחלתי להבין שהעבודה היא לא רק בגרון,
אני צריך ללמוד לחיות אחרת,
ללמוד לשאול את עצמי, מי אני, מה אני רוצה, מה אני מרגיש, מה נכון לי, ולהצליח לשאת גם את האפשרות שמישהו לא יהיה מרוצה ממני,
העבודה בעיניי היא ללמוד להתחבר לעצמנו, לקבל את עצמנו, לאהוב את עצמנו,
לא כי אנחנו מושלמים, אלא כי אנחנו מפסיקים לדרוש מעצמנו להיות מושלמים כדי להיות ראויים.
אתה ורעייתך עוסקים הרבה במערכות יחסים, מה בעיניך סוד הקסם של קשר בריא?
אני מאמין שהרבה מאוד מהפצעים והקשיים של בני אדם נוצרים דרך מערכות יחסים,
אנחנו נפצעים בתוך קשר, מול אנשים משמעותיים, מול מי שאהבנו, מול מי שציפינו ממנו למשהו, מול מי שהיינו תלויים בו,
אבל דווקא משום כך אני מאמין שגם הגאולה והריפוי שלנו קורים דרך מערכות יחסים,
קשר יכול לפצוע, וקשר יכול לרפא,
הרבה פעמים אנחנו חושבים שקשר טוב הוא קשר שבו האחר סוף סוף מבין אותי, מסכים איתי, מרגיש כמוני, רוצה את מה שאני רוצה,
אבל קשר בריא בעיניי מתחיל דווקא במקום שבו אני מסוגל להיות אני, ולאפשר לך להיות אתה,
אני יכול להעריך מאוד את אשתי, ועדיין לא לדרוש ממנה להרגיש בדיוק כמוני, לחשוב בדיוק כמוני, לרצות בדיוק את מה שאני רוצה,
אני יכול לומר, זה מה שאני רוצה, וזה מה שאת רוצה, ואנחנו עדיין יכולים להישאר ביחד,
בעיניי זה אחד העומקים הגדולים של קשר,
קשר בלי התמזגות,
אם כל תחושת הביטחון שלי תלויה בכך שהאדם שמולי יהיה מרוצה ממני, יסכים איתי, יבחר כמוני, אני כבר לא רק בקשר איתו, אני תלוי בו,
וכשאני מסוגל לשמור על עצמי בתוך הקשר, אני גם יכול להיות קרוב הרבה יותר.
איך נכון לשלב רגש ושכל, אנשים כל הזמן שואלים אם הם רגשיים או שכליים, מה הדרך הנכונה?
אני בכלל לא אוהב את השאלה מי אמור לנצח, השכל או הרגש,
אחד התרגילים שאני עושה עם אנשים הוא תרגיל של מוח, לב וגוף,
אני מבקש מאדם לקחת אתגר שהוא מתמודד איתו עכשיו, בזוגיות, בפרנסה, בבריאות, בעבודה, בכל מקום, ולשאול את עצמו שלוש שאלות,
מה הראש שלי חושב על הדבר הזה,
מה הלב שלי מרגיש,
ומה הגוף שלי מספר לי,
ופתאום אנחנו מגלים שבתוכנו יכולים לחיות באותו רגע שלושה סיפורים שונים,
הראש יכול לומר, אין שום סיבה לפחד, הלב מפחד, והבטן מכווצת,
הראש יכול לומר, צריך לעשות צעד מסוים, הלב מתנגד, והגוף בכלל מבקש לעצור,
ואנחנו כל כך רגילים לחשוב שאחד החלקים צריך לנצח,
אבל אולי אף אחד מהם לא צריך להימחק,
בעולם הפנימיות מדברים על מלך: מוח, לב, כבד, יש בנו עולם של מחשבה, יש בנו עולם של רגש, ויש בנו גוף, דחפים וכוחות חיים,
העבודה היא לא לגרום לכולם לומר אותו דבר, אלא לאפשר להם לדבר זה עם זה,
אמרתי פעם בשידור משפט שאני מאוד מחובר אליו, האדם לא נשבר בגלל שיש בתוכו קולות שונים, האדם נשבר כשהקולות האלה מפסיקים לדבר זה עם זה,
מה שאני מרגיש הוא אמיתי, אבל הוא עדיין לא בהכרח כל האמת,
מה שאני חושב חשוב, אבל גם הראש שלי לא מחזיק את כל הסיפור,
ולפעמים הגוף יודע משהו שעוד לא הגיע למילים,
המטרה היא לא למחוק את הסתירה, אלא ללמוד לחיות בתוכה בלי להתפרק ממנה,
ולסיום, מה המסר שלך לחג הסוכות, עם היציאה מדירת קבע לדירת ארעי?
בעיניי, כאן הכול מתחבר,
בסוכות אנחנו עושים דבר כמעט הפוך מכל מה שהנפש שלנו מחפשת, אנחנו עוזבים דירת קבע ונכנסים לדירת ארעי,
ואפשר לשאול, למה,
למה דווקא לצאת מהבית הבטוח, מהקירות, מהיציבות, אל מקום ארעי,
ואני חושב שאולי התשובה היא שדווקא דרך דירת הארעי אנחנו יכולים ללמוד מהו קבע אמיתי,
אנחנו רגילים לחשוב שקבע פירושו שהכול ברור, שאני תמיד יודע מי אני, שאני תמיד מרגיש אותו דבר, שאני לא מתבלבל, לא נופל, לא משנה מצב רוח, לא חווה סתירות,
אבל אם הקבע שלי בנוי על זה ששום דבר בתוכי לא ישתנה, אז אני בעצם חי בבית מאוד שברירי,
מספיק שמצב הרוח שלי משתנה ואני מתערער,
מספיק שנכשלתי במשהו ואני כבר לא יודע מי אני,
מספיק שמישהו כעס עליי ואני מרגיש שכל הערך שלי בסכנה,
מספיק שעולה בי רגש שלא מסתדר לי עם התמונה שיש לי על עצמי, ואני נבהל,
אולי סוכות מזמינה אותנו לחוויה הפוכה,
להיכנס לדירת ארעי, ולגלות שאני עדיין אני,
לגלות שגם כשהרוח עוברת דרך הסכך, הבית לא נעלם,
גם מצב רוח הוא ארעי,
גם פחד הוא ארעי,
גם מחשבה יכולה להיות ארעית,
גם רגע של חולשה,
גם רגע של הצלחה,
גם כישלון,
גם התחושה שיש לי עכשיו כלפי אדם מסוים,
יש בתוכנו הרבה מאוד חלקים אפורים, חלקים סותרים, רצונות שונים, מחשבות שונות, רגשות שמשתנים,
והבעיה מתחילה לא כשיש בי ארעי, אלא כשאני הופך את הארעי לקבע,
כשאני אומר, אם עכשיו פחדתי, אני פחדן,
אם נכשלתי, אני כישלון,
אם אני מבולבל, אין לי דרך,
אם היום אני לא במיטבי, משהו בי לא בסדר,
אבל כשאני מסוגל לומר, כרגע קשה לי, כרגע אני מפחד, כרגע אני מבולבל, כרגע אני לא במיטבי, זה נמצא בי, אני לא נלחם בזה, אני לא מגרש את זה, אבל זה גם לא כל מי שאני, משהו בפנים נרגע,
ואז קורה דבר כמעט הפוך ממה שחשבנו,
ככל שאני מסוגל יותר לקבל את הארעי שבתוכי, אני נעשה יותר קבוע,
ככל שאני מסוגל יותר לקבל שינויים, אני נעשה יותר יציב,
ככל שאני מסוגל לחיות עם האפור, אני פחות מתפרק כשהחיים לא מסתדרים לי בשחור ולבן,
אולי זו דירת הקבע האמיתית,
לא בית שבו אף פעם אין רוח, אלא בית שגם כשהרוח נכנסת אליו, הוא נשאר בית,
לא אדם שאף פעם לא משתנה, אלא אדם שמסוגל לעבור שינויים בלי לאבד את עצמו,
וזה אולי המסר שאני לוקח איתי השנה אל הסוכה,
מי שמסכים לתת לארעי להיות ארעי, זוכה לבנות בתוכו קבע.
