"הם לקחו ממני הכול, את השמש, את האוכל, את הבגדים, אפילו את השם שלי. אבל בתוך הבור, מתחת לאדמה, הבנתי שיש דבר אחד שהם לעולם לא יוכלו לקחת ממני: את החופש לבחור מי אני בתוך החושך הזה". המילים מספרו של פדוי השבי אבינתן אור עמדו במרכז שיחה עם אמו, דיצה אור, שסיפרה על הכוחות שהחזיקו אותו ואת המשפחה, על העדות שמסר עם שובו ועל בחירתו שלא להפקיר את נועה ברגעי החטיפה.
"אנחנו חיים בעולם של נס, והשמחה שלנו היא עצומה על השיבה המופלאה של אבינתן בניסי ניסים, בריא וחזק ושמח ומנצח, בדיוק כמו שביקשנו", אמרה דיצה. לצד השמחה, הדגישה כי המשפחה שותפה לכאב הלאומי: "גם עולם של נס עצום וגם המון כאב ותפילה לניסים נוספים". לדבריה, טבח 7 באוקטובר עדיין אינו אירוע שאפשר להביט עליו רק לאחור, לא במישור האישי ולא במישור הלאומי.
בשיחה עם רחל פסטג בתוכנית 'עניין משפחתי' ב'קול חי', תיארה אור את התקופה כ"רעידת אדמה" מתמשכת. בניגוד לרעידת אדמה בטבע, הנמשכת שניות או דקות, אמרה, הטלטלה הזאת נמשכת כבר שלוש שנים. בעיניה, האתגר אינו רק למצוא מחסה ולשרוד, אלא גם לפעול בתוך המציאות: "אנחנו נקראים תוך כדי רעידת אדמה להבין מה קורה, ולפעול, ולקדם את המציאות ולהשפיע". לדבריה, "קו האופק החדש תלוי במידה רבה בנו, במה אנחנו נעשה תוך כדי רעידת האדמה".
עוד באתר:
כשנשאלה אם חזרה שגרה לחיי המשפחה מאז שובו של אבינתן, השיבה: "שגרה זה לא המילה המדויקת, לא חזרה שגרה". את החיים בתקופת השבי כינתה במשחק מילים "שגרע", וכעת, לדבריה, המשפחה חיה חיים אחרים, שגם הם אינם שגרתיים. היא תיארה את הרצון הפשוט בבית מסודר, בכלים שטופים ובתפילה בנחת, אך הוסיפה: "ברצון העמוק והגבוה, אני רוצה שזה יתקדם, שנגיע כבר אל התכלית המופלאה שהשם מזמן לנו". לדבריה, השאיפה היא לגאולה ולא לעצירה בתוך שגרה ונמנום.
על הקושי שבהמתנה ללא מועד סיום אמרה כי היא חושבת בראש ובראשונה על בנה. לדבריה, אבינתן הוחזק כעשרה מטרים מתחת לאדמה, בצינוק בטון קטן שבו לא יכול היה לעמוד זקוף במשך שנתיים, מנותק מהחדשות וללא ידיעה מתי יסתיים השבי. "איך אפשר להישאר שפוי?", שאלה. את הכוח שלה ייחסה קודם כול לאמונה: "הידיעה הוודאית שזה מונח בידי השם. אין לי שום ספק בעניין, זו מתנה שהשם נתן לי".
אור הבהירה כי האמונה אינה מבטלת את הצורך בבירור האחריות למחדלים: "יש אחראים ויש אשמים ומחדלים, וצריך לתת את הדין". לצד העיסוק במישור המעשי, אמרה, היא רואה את האירועים כחלק מסיפור אלוקי בעל כוונה טובה וסוף טוב. "גם אם לא הרגשתי את זה, ידעתי את זה", הסבירה. מקור כוח נוסף היה הבחירה לפעול: "אנחנו לא סטטיסטים, אנחנו לא יושבים וצופים בסרט קולנוע. בתוך כל מצב, בתוך כל סיטואציה, יש לנו תפקיד, יש לנו שליחות". לדבריה, העשייה חיברה אותה לכוחות וליכולות במקום לחוסר אונים ולתחושת קורבנות.
את הליווי הציבורי תיארה כאחד העוגנים המשמעותיים בתקופה הזאת. "אף פעם לא הרגשתי לבד, אף פעם לא הרגשתי שזה סיפור שלי, פרטי, שאני צריכה למצוא לו פתרון ואני סובלת לבד", אמרה. "זה כל כך נתן אור וכוח ותקווה". פסטג הזכירה את התפילות, מעשי החסד והערבות ההדדית סביב החטופים, ואור אמרה כי מבחינתה השבתם, החיים והחללים, היא עדות לכוחם של אלה. היא הזכירה תחזית פסימית שייחסה לרמטכ"ל בימים הראשונים, והדגישה את אמונתה: "התפילות עובדות, הן לא דמיונות, הן לא רגשות, הן לא סתם להעביר את הזמן". לדבריה, התפילות, התהילים, החסד ולימוד התורה ליוו את החטופים גם בתנאים הקשים.
בהמשך סיפרה על הימים הראשונים לאחר שובו של אבינתן, שבהם שהתה המשפחה לצדו בבית החולים בילינסון. במהלך אותו שבוע סיפר להם את השתלשלות האירועים בשתי שיחות שנמשכו כשעתיים כל אחת. "הוא סיפר את כל הסיפור מקצה לקצה, והסרטנו את זה", אמרה. כך נשמרה בידי המשפחה עדותו הראשונית, אך בכל פעם שהוא מספר מחדש נחשפים פרטים נוספים, ובעיקר עוד מעולמו הפנימי ומהתחושות שליוו אותו.
השיחה עסקה גם בעדותו בתוכנית "עובדה". פסטג הזכירה שיחה עם הרבנית ימימה מזרחי על ההקבלה בין אבינתן, שחפר בשבי, לבין אמו, שפעלה למענו בחוץ, ותיארה את עוצמת הצפייה בסיפורו. אור אמרה כי אף שכבר הכירה את רצף האירועים, ההמחשות של החושך, הידיים החופרות בסלע והצינוק הקטן הוסיפו ממד קשה לצפייה: "דברים באמת בלתי נסבלים". פסטג הזכירה במיוחד את תיאורו של אבינתן, שהגיע במהלך החפירה לשורש עץ והריח אותו כסימן לחיים שמעבר לאדמה. היא ציינה כי העדות הופצה בהיקף רחב, וכי גם מאזינה שנמצאת ביפן ביקשה עזרה בצפייה בה.
לדברי אור, ספרו של אבינתן יצא כחודש לפני השיחה וכבר הגיע להדפסה שלישית, לאחר שהעותקים אזלו מהחנויות בתוך זמן קצר. את המסר המרכזי ביקשה למצוא בהחלטה שקיבל ברגעי החטיפה. לדבריה, היו לו הזדמנויות להימלט, כפי שהעידו חברים שהיו במקום וגם נועה, אך הוא בחר לחזור ולא להשאיר אותה לבדה בידי המחבלים. "הוא בחר להקשיב לקול האלוקי, הכי נקי והכי טהור שבתוכו, בלי לחשב שום חשבון", אמרה. היא הוסיפה כי מיד לאחר מכן הפרידו ביניהם, וכי לאורך כל תקופת השבי הוחזק לבדו, ללא חטוף ישראלי נוסף.
לסיום ביקשה אור להעביר מסר של הקשבה לאמת הפנימית ושל נאמנות לה: "נדע שיש בתוכנו את המקום הטהור, הנקי הזה, נדע שהוא שם, נקשיב לו, נחפש אותו". כאשר מזהים מה נכון ומה אמת, אמרה, יש לפעול בלי לחשב מה ירוויחו או מה יאמרו אחרים. פסטג הקריאה את הקטע מספרו של אבינתן העוסק בחופש הבחירה שנותר בידיו גם בשבי, ואור הוסיפה: "בכל יהודי יש את האלוקות החזקה הזו, שהיא מעל ומעבר לכל התנאים החיצוניים". השיחה הסתיימה באיחולים לנחת, לבשורות טובות ולשמחה בחתונתו של אבינתן, ובתפילה להמשך הניסים.
האזינו לשיחה המלאה ב'עניין משפחתי' ב'קול חי':
