דברי היונה לנח בתיבה לפני 4131 שנה מטלטלת את עולם הכשרות בימים אלו.
מומחה הכשרות הנודע הרב יוחנן רייכמן חושף פרשיה דרמטית הקשורה לפרשת השבוע פרשת נח
גורלם של מאות טונות של גבינה על כף המאזניים לחסד או לשבט והכרעה הלכתית שעשויה להציל מפעל שלם.
עוד באתר:
פרק ראשון: הסכין ששיתקה את המפעל
זה היה אמור להיות עוד יום שגרתי במפעל הגבינות.
פסי הייצור נעו בקצב מסחרר. מכלי ענק התמלאו בגבינות משובחות, עובדי המפעל פיקחו על תהליך הייצור, ובמחלקת האריזה נערמו בזה אחר זה מגשי גבינה עם זיתים מוצר הדגל של המפעל, שנמכר בכמויות אדירות ברחבי הארץ.
איש לא העלה בדעתו שמשהו אינו כשורה.
עד לרגע שבו התגלתה העובדה המטלטלת.
הזיתים שהוכנסו לגבינות נחתכו בסכין בשרית. אמנם הסכין הייתה נקייה לחלוטין, ללא שאריות בשר נראות לעין, אך היא הייתה סכין בשרית והזיתים נחתכו בה בעודם חריפים.
בתוך דקות השתנה הכול.
האם ייתכן שהזיתים בלעו טעם בשר מן הסכין, אף שהייתה נקייה? ואם כן, האם כל גבינות הזיתים שיוצרו באותה סדרת ייצור הפכו לאסורות באכילה?
טונות של גבינה עמדו כעת בסימן שאלה. משלוחים המתינו להפצה, הזמנות גדולות היו מוכנות ליציאה, והנהלת המפעל הבינה כי גורל הסחורה כולה עשוי להיות תלוי בפרט אחד קטן: האם זית נחשב בהלכה ל״דבר חריף״?
פרק שני: הזית עולה לדוכן העדים
כאן מתחילה הדרמה ההלכתית.
בהלכות בשר בחלב קיים דין מיוחד בדבר חריף. מאכל חריף עשוי לבלוע טעם מן הסכין שנחתך בו גם בתנאים שבהם מאכל רגיל לא היה נאסר באותה דרך.
אבל האם גם הזית, פרי קטן שאנו רגילים למצוא בתוך הגבינה, נחשב לדבר חריף?
לכאורה, השאלה נראית פשוטה. אלא שכאשר פותחים את ספרי הפוסקים, מתברר שמאחורי הזית הקטן מסתתרת מחלוקת גדולה.
הש״ך: הזית הוא דבר חריף!
הש״ך, ביורה דעה סימן צ״ו ס״ק כ׳, מביא ראיה לכך שהזית נחשב לדבר חריף מדברי הגמרא במסכת עירובין.
לאחר המבול, כשנח שהה בתיבה, שבה אליו היונה ובפיה עלה זית. על כך דורשת הגמרא את הפסוק:
״וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ״.
וכך אומר רבי ירמיה בן אלעזר:
״אמרה יונה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, יהיו מזונותיי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם״.
היונה מעדיפה מזון מר, אך כזה שהיא מקבלת ישירות מידי הקב״ה, על פני מזון מתוק התלוי בחסדיהם של בני אדם.
הש״ך מבקש ללמוד מכאן שהזית נחשב לדבר מר וחריף, וממילא יש מקום להחיל עליו את דיני דבר חריף.
אלא שכאן מתייצב מולו קושי משמעותי.
פרק שלישי: התוספות מטילים ספק
בעלי התוספות, במסכת פסחים דף ל״ו ע״א, ד״ה ״מה מרור״, דנים באפשרות לצאת ידי חובת אכילת מרור בליל הסדר באמצעות זית.
לדבריהם, אין לומר שפרי הזית עצמו מר במידה המתאימה לכך, שהרי הפרי אינו מר, אלא העץ הוא המר.
ומהיכן הראיה?
מן היונה עצמה!
היונה לא הביאה לנח פרי זית, אלא עלה של זית. מכאן מבקשים התוספות להוכיח שהמרירות שעליה מדברת הגמרא שייכת לעלה ולעץ, ולא בהכרח לפרי.
אם כן, מתעוררת שאלה קשה על ראיית הש״ך: כיצד אפשר להוכיח שהפרי מר וחריף מתוך דברי הגמרא, כאשר ייתכן שהמרירות מתייחסת דווקא לעלה?
הזית, שהיה עד מרכזי בפרשה, הפך לפתע למושא של מחלוקת.
פרק רביעי: הגאון הנודע ביהודה חושף את הרמז
ואז מגיע מהלך מבריק.
הגאון רבי יחזקאל לנדא, בעל ה״נודע ביהודה״, בספרו דורש לציון, דרוש י״א, מביא בשם מהר״ם טיקטין הסבר נפלא, הקושר את מחלוקת הש״ך והתוספות למחלוקת קדומה במדרש.
המדרש בבראשית רבה, פרשה ל״ג, פסוק ו׳, שואל: מהיכן הביאה היונה את עלה הזית?
כמה תשובות מובאות שם.
רבי אבא בר כהנא אומר שהביאה אותו משבשושין שבארץ ישראל.
רבי לוי אומר שהביאה אותו מהר המשחה, הוא הר הזיתים, משום שארץ ישראל לא נשטפה במי המבול.
ורב ביבי אומר שנפתחו לה שערי גן עדן, ומשם הביאה את העלה.
רבי אבהו מוסיף ואומר: אילו הביאה היונה את העלה מגן עדן, מדוע לא הביאה דבר משובח יותר, כגון קינמון או פלסמון? אלא שהיונה ביקשה לרמוז לנח:
מוטב מר מזה ולא מתוק מתחת ידיך.
כאן טמון המפתח לכל הסוגיה.
סודו של גן עדן
חז״ל מלמדים שבבריאת העולם ציווה הקב״ה על הארץ להוציא עץ שטעמו כטעם פריו. הארץ לא קיימה את הציווי במלואו, ואילו בגן עדן, לפי המהלך המובא כאן, נשמרה התאמה זו: טעם העץ היה כטעם הפרי.
כעת אפשר להבין את עומק המחלוקת.
לפי הש״ך: אם היונה הביאה את העלה מגן עדן, והעלה מר, הרי שגם הפרי מר, שכן בגן עדן טעם העץ וטעם הפרי שווים. ומאחר שהקלקול של הארץ היה בכך ששינתה את טעם העץ ולא את טעם הפרי, אפשר להסיק שטעם הפרי נשאר מר גם בשאר העולם. מכאן מבקש הש״ך להוכיח שגם פרי הזית מר, ולבסס את מעמדו כדבר חריף.
לפי התוספות: אם היונה הביאה את העלה מארץ ישראל, ולא מגן עדן, אין הכרח שטעם העלה יהיה כטעם הפרי. ייתכן שהעלה מר ואילו הפרי אינו מר. ממילא, אין מכאן ראיה שפרי הזית עצמו מר.
כך מתברר שהמחלוקת ההלכתית על הזית נשענת על שאלה מדרשית עתיקה: מאין הביאה היונה את עלה הזית?
האם מגן עדן, שבו טעם העץ כטעם הפרי, או מארץ ישראל, שבה אין הכרח להתאמה הזאת?
עלה זית אחד, שהגיע לתיבת נח לפני אלפי שנים, נעשה עתה מפתח להבנת דיני דבר חריף.
פרק חמישי: בחזרה אל המפעל האם הגבינות נאסרו?
אלא שעדיין לא הגענו לסוף הדרמה.
נניח שאכן נפסוק כי הזיתים נחשבים לדבר חריף. הזיתים נחתכו בסכין בשרית נקייה, והוכנסו לגבינות חלביות. האם כל הסחורה נאסרה?
כדי לברר זאת, צריך להיכנס לעומקם של דיני דבר חריף ושל ביטול איסורים.
בשולחן ערוך, יורה דעה סימן צ״ו סעיף א׳, מובאים דינים הנוגעים לחיתוך מאכלים חריפים בסכין. בין היתר, נדון שם הצנון, ובמקורות ההלכתיים נידון גם מעמד הזיתים שנחתכו בסכין אסורה.
לעומת זאת, בסעיף ד׳ נדון דין הלימונים שנחתכו בסכין של גויים, ובמקרה המתואר שם מובא היתר המבוסס על כך שהסכין מתקנחת במהלך החיתוך, באופן שיש לו השלכה על דין התערובת.
אבל האם אפשר להעתיק את ההיתר הזה גם לזיתים?
לכאורה, לא בהכרח. דין הלימונים אינו מוכיח שכל מאכל חריף שנחתך בסכין אסורה מותר לאחר מכן מכוח ביטול ברוב. יש לברר אם מנגנון ההיתר שייך גם בזיתים, ומה בדיוק נאמר בפוסקים על זיתים שנחתכו בסכין של איסור.
פרק שישי: מאה עשרים ואחד זיתים האם יש מוצא?
כעת עולה שאלה נוספת, שעשויה להכריע את גורל הסחורה.
נניח שבמפעל יש זיתים שנאסרו מחמת הסכין הבשרית, והם התערבו בזיתים מותרים. האם ניתן להתיר את התערובת כאשר יש בה מאה ועשרים ואחד זיתים מותרים כנגד זית אסור אחד?
הרי בדיני תערובות קיים הכלל של ביטול ברוב, ובמקרים מסוימים נדרש שיעור של שישים כנגד האיסור. במקרים אחרים, כאשר מדובר ביבש ביבש, עשוי לחול דין ביטול חד בתרי כלומר אחד בשניים.
כל שאלה כזאת עשויה לשנות את התמונה כולה.
פרק שביעי: השעון מתקתק
בינתיים, במפעל, הזמן אינו עוצר.
טונות של גבינות עם זיתים ממתינות במחסנים. משאיות עומדות לקראת הפצה. אנשי הכשרות מבקשים הכרעה ברורה, והנהלת המפעל מבינה שכל החלטה חייבת להתבסס על בירור הלכתי מדויק.
האם הזיתים נחשבים לדבר חריף?
האם הסכין הבשרית הנקייה אוסרת אותם?
והאם הגבינות כולן אסורות, או שמא יימצא פתח הלכתי שיאפשר להציל לפחות חלק מן הסחורה?
תמצית המקורות: הנה בלימונים שנחתכו בסכין של גויים מבואר (ביורה דעה סי' צ"ו ס"ד) דמותר משום שודאי נתקנח הסכין בלימון הראשון והשני והשאר בטלים ברוב הלימונים המותרים כדין יבש ביבש שחד בתרי בטל אך כל זה דוקא בלימונים יש דין זה שנתקנח הסכין אבל לא בצנון וזיתים שבהם אסור כמבואר (ביור״ד סי' צ"ו ס"א) בצנון ובזיתים (באו"ח סי' תמ"ז ס"ח). ציטוט: זיתים שנחתכו בסכין של חמץ וביו"ד (סי' קי"ד ס"ח) זיתים שנחתכים בסכין של גויים דכל הזיתים אסורים.
האם האיסור יתבטל כשיש קכא׳ זיתים של היתר מול הזיתים האסורים. האם זה נקרא היתר כחמץ לפני פסח והיתר לא בטל?
ההכרעה עדיין לפנינו.
עתה ממתינים כולם להכרעת גדולי הפוסקים.
האם טונות של גבינות יירדו לטמיון, או שמא יימצא פתרון הלכתי מבוסס?
הכול תלוי בזית אחד ובעלה אחד שהביאה יונה אל תיבת נח.
הדרמה בעיצומה.
קישור ל"חדר הוראתי" – שאלות ובירורים, מידע והתייעצות, בתחום "כשרות המטבח היהודי ומוצרי המזון בעידן הטכנולוגי".
