עודני שרוי בשמחת "ירח הדבש" שלאחר נישואי, והנה הגיעה הקריאה הקרויה "צו 8" להתייצבות מיידית ביחידת המילואים שלי, חטיבת הצנחנים 80.
בפרדס שליד העיר רמלה הצטיידנו ועוד באותו הלילה התחלנו להתאמן בצעידה בחולות שליד הים. כעבור כמה ימים הועברנו לאזור הדיונות של חוף זיקים. יודעי סוד לחשו לנו כי אנו מיועדים לצנוח באזור קונטילה-אבו עגילה שבסיני. כצעיר "שמחתי", אי"ה, אצא מן המלחמה ורקע אדום (צניחה קרבית) מתחת לכנפי הצניחה שלי. האימונים לא פסקו, הפחד הגדול שלנו היה מחשיפתנו למידע של "לוחמה כימית" (אב"כ) וקבלת ציוד הגנה (מסכה, זריקת אנטרופין ועוד) .
ערב אחד ניגש אלי יוסי צ. סגן מפקד הפלוגה ובידו מעטפה מצויירת. "ד"ש מאשתך החדשה, לא ידעתי שהתחתנת עם לאומנית". יוסי בן קיבוץ מרחביה של השוה"צ, מסר לי המכתב ועליו ציור של מפת ארץ ישראל השלמה עם ציוני מקומות של: בית לחם, גוש עציון, חברון.
עוד באתר:
אבי מפקד הפלוגה, גם הוא קיבוצניק של השוה"צ וחברי לספסל הלימודים באוניברסיטת ת"א, הצטרף אלינו והחל ויכוח על ציורה של רעייתי. המעניין ששני השמוצניקים היו טולרנטיים וטענו לזכות הדעה הפוליטית החופשית ( היו ימים...). יום שני כ"ו אייר תשכ"ז (5 ביוני 1967), ארוחת בוקר במאהל ואנו פונים לאורי ע. אז מנהל מרכז ההסברה, בשאלה: מה יהיה? מה הוא, ה"בכיר" בממשלה, יודע על המצב? תשובתו: יום יומיים ואנו משתחררים, העולם מתגייס לפרוץ את מיצרי טירן.
עוד הוא מסביר לנו ההדיוטות, את המצב ועשרות עשרות של מטוסי קרב, ממש מעל ראשנו, ברעש מחריש אזניים, טסים בכיוון דרום מערב. לא הספקנו לסיים לאכול ומשאיות רבות של ציוד צניחה מגיעות למאהל. הפקודה להצטייד ולהתחגר ולהיות מוכנים מיידית לנסיעה ל"תל נוף". הפקודות לקראת הצניחה נמסרות ע"י המפקדים. כעבור כשלוש שעות, הגדוד שלי יושב ליד מטוסי הנורד, מוכנים לעליה למטוסים. שעתיים- שלוש, המתח עולה. אנו נקראים להתרכז הרחק מהמטוסים ושם מקבלים המידע כי הצניחה בסיני בוטלה. ההסבר: אריק שרון עם אוגדתו רצו כה מהר לתוך שטחי האויב, שאין צורך בקרב עוקף ע"י צניחה.
נסענו לקיבוץ גבעת ברנר ומשם לבסיס פיקוד מרכז ברמלה. קיבלנו אמצעי תחבורה "קרביים" משאיות של "תנובה", רכבים להובלת משאות, כמה טנדרים ורכבי הובלה של חברות מסחריות. יום שלישי כ"ז אייר, רכובים על "קרקס התעבורה", צמודים לכמה טנקים, נסענו לכיוון "מנזר השתקנים" בלטרון, משם שאטנו לכפרים הפלסטינאים הסמוכים, כיום פארק קנדה. הבאים בתור היו "עור תחתא" ו"עור פוקא" כיום היישוב בית חורון.
עד לרגע זה לא ירינו ולו כדור אחד. פקודת עצירה! אנו "פורקים" מן המשאיות למראה אויב בבגדים מנומרים - שני לוחמים מהפלוגה רצים לכיוונם וכעבור דקותיים מיכה מלובני (אחיו של החזן הידוע יוסי מלובני), חוזר ועימו בידיים מורמות שני מפקדים של הקומנדו המצרי, שהובאו לירדן במטרה לחדור לשדה התעופה בלוד. שאר לוחמי הקומנדו ברחו או נכנעו. אנו בדרכנו לרמאללה. הערב יורד ואנו חונים בצומת ביתוניה, הכנות לשינת לילה. ציוד שינה אין, הברזנטים של המשאיות מורדים ואנו מתרכבלים בהמונינו מתחתם, בניסיון להירדם. מרחוק קולות נפץ מלחמה של ממש השינה מאיתנו והלאה, כיוון המלחמה –ירושלים. כך נודע לנו כי חטיבת הצנחנים השניה, שהיתה גם היא מיועדת ללוחמה בסיני, הועברה לירושלים ומקיימת שם מלחמה קשה בכוחות הירדנים. פרטים אין, הבזקים וקולות נפץ נשמעים ללא הרף.
הבוקר עלה. יש מנין מהיר לתפילת שחרית ואנו נעים לרמאללה. כוחות השריון נמצאים במקום והצנחנים ממשיכים, המטרה: כיבוש משטרת "אום צפא". המשאיות נוסעות על הכביש והשיירה עוצרת ליד המשטרה הירדנית העזובה. קבוצת לוחמים נשלחת לפרוץ למשטרה במטרה למצוא משהו לאכול. ה"שלל" חבילות גדולות של ופלות וארגזי תסס –אורנג'דה. אני בתפקיד אבטחה עם כלי הנשק שלי נשען על הקבינה של המשאית. אבי, מפקד הפלוגה, קורא לי לרדת דחוף למטה. המחשבה הראשונה שלי: כנראה מצא משהו שאני, כשומר כשרות יכול לאכול. אבי לוקח אותי הצידה ואומר לי: "אשתך כנראה נביאה, הרגע הודיעו במכשיר הקשר "הר הבית בידינו", החברים שלנו מחטיבה 55 בדרך לכותל המערבי, ירושלים שוחררה''.
אבי הקיבוצניק, רציני ומתרגש כפי שלא ראיתיו מימי. חטפתי התקף אמוק ! התחלתי לרוץ לאורך הכביש, לצעוק, לצרוח ולהודיע לכל החיילים במשאיות "הר הבית בידינו" "העיר העתיקה שוחררה". הידיעה עברה בין כולם תוך שניות, בעלי הטרנזיסטורים רצו לוודא המידע והדליקו המכשירים. ההתרגשות בלתי ניתנת לתיאור ותוך דקה, מאות לוחמים עייפים, פורצים בשירת "ירושלים של זהב " פעם, פעמיים ושלוש. כולם עומדים עם החגור עליהם, מחוץ למשאיות, עומדים דום ושרים כאילו היה זה הימנון, רובם שרים כשהדמעות זולגות".
''הר הבית בידינו". הידיעה שקיבלתי ליד משטרת "אום צפא", כיום ביער חלמיש, הסמוך ליישוב נוה צוף. משם הנסיעה ל"כיבוש" הכפר הפלסטיני מסחא, כיום היישוב אלקנה. הסיום למחרת השכם בבוקר, חטפנו "הפגזה " קשה על כוחותינו. כל תושבי בראש העין יצאו מבתיהם, חלקם עטופי טליתות ועטורי תפילין, זורקים עלינו שוקולד. סוכריות, עוגות, קרטיבים וכל טוב.
התימנים של ראש העין הצליחו לעצור את שיירת לוחמי הצנחנים.
