השבת פרשת 'בְּחוּקוֹתַי' אנו מסיימים את חומש ויקרא. חלק ניכר מהפרשה מוקדש לתיאור מפורט של השכר למי שילך בחוקים שקבע הקב"ה, וכן העונש למי שיפר אותם.
בסיום הפרשה מופיעים דיניהם של שני קרבנות: 'הבכור'- הוולד הראשון של כל בהמה הוא קדוש, יש להביאו לבית המקדש ולאחר ההקרבה בשרו נאכל על ידי הכהנים. הקרבן השני הוא 'המעשר'- בכל שנה סמוך לחג, החקלאי סופר את הבקר והצאן, כל בהמה עשירית מסומנת ומובאת לירושלים לבית המקדש. הבשר שלה נאכל בירושלים על ידי משפחת החקלאי, תוך חלוקת הנותר לעניים.
הבחירה לסיים בשני הקרבנות הללו את ספר ויקרא- ספר הקרבנות, נועדה ללמד אותנו כלל חשוב בהקרבה ובחיבור בין האדם לבורא:
עוד באתר:
בקרבן הבכור' הקדושה חלה מהרגע שאותה בהמה נולדת, והאדם לא נדרש לעשות שום פעולה מצידו כדי להקדיש את הבהמה. לעומת זאת בקרבן 'מעשר בהמה' שמופיע לאחר מכן, האדם הוא זה שמונה באמצעות המקל שלו את הבהמות, ורק כשהוא מכריז על בהמה שהיא עשירית, רק אז חלה עליה הקדושה.
גם בעבודת ה' הסדר הוא דומה: בהתחלה האדם חש התעוררות ורצון פתאומי להתעלות ולהתקדש, והוא יכול להתעלות בזכות הכוחות שמקבל מהקב"ה, ללא שהיתה הכנה מצידו-בדומה לבכור שקדושתו חלה אוטומטית. לאחר מכן נדרש האדם להשתמש באותו כח שקיבל ולנצל את המומנטום על מנת לעבוד ולהתקדם בכוחות עצמו- כמו המעשר שדורש פעולה של האדם.
בדרך זו האדם מנצל בדרך נכונה את השפע שמקבל מהקב"ה.
מעובד על פי שיחת הרבי מליובאוויטש זי"ע לפרשת בחוקותי תשכ"ה
