
"ועיני לאה רכות". שלוש המילים המוכרות מפרשת ויצא מקבלות משמעות חדשה ומפתיעה בדבריה של הפסיכותרפיסטית רבקה צפדיה, המלווה נשים בתהליכי צמיחה.
לדבריה, בעוד שרבים רגילים לראות בעיניה הרכות של לאה ביטוי לצער ולבכי, אפשר למצוא בהן גם מסר עמוק על כוחה של הרכות הנשית לשנות מציאות באמצעות תפילה, חמלה והקשבה.
לאה מגלה את המציאות שמצפה לה
עוד באתר:
בשיחה עם רחל פסטג בתוכנית "עניין משפחתי" ב'קול חי', סיפרה צפדיה כי דמותה של לאה אמנו נגעה לליבה מאז ילדותה. היא התייחסה לדברי המפרשים על כך שלאה הייתה מיועדת להינשא לעשו, בהתאם לתפיסה המקובלת ש"הגדולה לגדול והקטנה לקטן".
לדבריה, לאה ביקשה לברר מיהו האיש המיועד לה, וכששמעה על אופיו ומעשיו, הבינה שהיא ניצבת בפני עתיד קשה ומורכב. "בסיטואציה של אז זאת הייתה עובדה. כל החברה, כל התרבות, זה מה שההורים אומרים וככה עושים, ואין להתנגד", תיארה.
אולם דווקא בנקודה שבה נדמה כי גורלה כבר נקבע, לאה בוחרת בדרך אחרת.
"היא פשוט, במקום להביע מחאה או לחשוב איך היא משנה את העולם, היא מתפללת. היא הולכת לכוח הכי גדול וחזק שיש לנו כאנשים", הסבירה צפדיה.
לדבריה, לאה הרימה את עיניה לשמיים, התפללה שוב ושוב, ובכוח התפילה זכתה לשינוי המציאות שנראתה בתחילה בלתי אפשרית.
"מה אנחנו יכולות לעשות אחרת? להכניס רכות"
צפדיה הסבירה כי סיפורה של לאה אינו נוגע רק לדמות מקראית, אלא גם להתמודדויות שכל אישה פוגשת בחייה. "הרבה פעמים לנו בחיים יש דברים שהם קשים, דברים שהם מורכבים, כל מיני עובדות מוגמרות, מציאויות חיים מורכבות. דברים שאנחנו לא יכולות לשנות", אמרה.
אלא שלדבריה, גם כשאין אפשרות לשנות מיד את התנאים החיצוניים, תמיד אפשר לבחור כיצד להתנהל בתוכם. "מה אנחנו יכולות לעשות אחרת? להכניס רכות. כשאנחנו מכניסות רכות, רוח, חמלה, הקשבה, אמפתיה, תפילה, בעיקר תפילה, המציאות משתנה".
היא הדגישה כי הרכות אינה בהכרח חולשה או כניעה, אלא דרך של התמודדות הנובעת מעוצמה פנימית ומאמונה.
העיניים שנשארו רכות גם לאחר החתונה
בהמשך הציעה צפדיה להתבונן בדמותה של לאה גם לאחר שנישאה ליעקב אבינו. לדבריה, אף שלאורך השנים מציאות חייה השתנתה, אותה תכונה פנימית של רכות ותפילה המשיכה ללוות אותה.
"גם כשהיא מתחתנת עם יעקב, וכביכול היא זוכה למנוחה ולנחלה, עדיין העיניים שלה תמיד מופנות פנימה", הסבירה.
השאלה שמלווה את לאה, לדבריה, היא: "מה אני עוד יכולה לעשות כדי להוסיף טוב בעולם הזה? איך אני, בתוך הבית שלי, בתוך המרחב הקטן, האישי, המקודש, מביאה יותר רוח ורכות ותפילה?".
צפדיה תיארה את לאה כדמות עדינה, פנימית ונסתרת, שהשפעתה נבנית דווקא מתוך הפעולות השקטות והיומיומיות.
"לא עיניים של מסכנות, אלא עיניים של תפילה"
פסטג הודתה כי הדברים העניקו לה זווית חדשה על הפסוק המוכר. "יש לנו תמיד נטייה לחשוב על עיני לאה הרכות מהמקום של המסכנות, שמרוב בכי, מרוב צער, מרוב עוגמת נפש", אמרה.
"ואת מביאה כאן פן כל כך אחר. עיני לאה רכות מלשון רכות. היא מביאה רוח, היא מביאה תפילה, היא מביאה משהו אחר לבית".
השתיים סיימו את השיחה בתקווה שכל אישה תצליח לאמץ משהו מדרכה של לאה אמנו, ולהכניס אל ביתה יותר הקשבה, חמלה, אמונה ותפילה.
"שנזכה להכניס את הרכות לתוך הבית", חתמה פסטג.
האזינו לדברים המלאים ב'עניין משפחתי' ב'קול חי':
























